לְפֶתַע רְאִיתִיו מִבְּעַד לַתְּרִיס הַפָּתוּחַ
בַּמִּרְפֶּסֶת הַפּוֹנָה אֶל הָעֹרֶף
לֹא צָפָה בּוֹ אִישׁ מִלְּבַדִּי.
וְאֵין בּוֹ רוּחַ מְבַדֶּרֶת שָׁבְלוֹ הַלָּבָן
וְאֵינֶנּוּ מְנוֹפֵף אֶת קוֹל תְּרוּעוֹת הַגִּבּוֹרִים
וְאֵינוֹ מְכַסֶּה עַל בָּמוֹתָיו חָלָל.
יָמִים רַבִּים שָׁמוּט עַל מִשְׁמַרְתּוֹ
מַשְׁפִּיל אֶת רֹאשׁוֹ
נֶחְבָּא אֶל הַכֵּלִים
מָגֵן-דָּוִד פָּצוּעַ שׁוֹכֵב בִּכְאֵב-חֻלִּין
קָשׁוּר בַּחֲגִיגָה שֶׁאֵינֶנָּה נִגְמֶרֶת
עֵינָיו לוֹאֲטוֹת אֵלַי בְּתַחֲנוּנִים:
"מָתַי כְּבָר תּוֹרִיד אוֹתִי?"
וַאֲנִי;
בְּאִבְחַת-סַכִּין קְצָרָה
גְּאַלְתִּיו מִיִּסּוּרָיו.

                       דן ספרי
                                                         
©