קמתי כמו בכל יום לצלילי השעון המעורר.
הסתכלתי הצידה ורוני לא שכבה לצידי , בטח הלכה לקנות משהו.
נכנסתי למטבח העיתון כבר היה על השולחן ולצידו מכתב שעליו היה
רשום את השם שלי ,
פתחתי אותו והתחלתי לקרוא.
"יובל החלטתי שנמאס לי , לא יכלתי להיפרד ממך ובאותו הזמן
להסתכל לך בעיניים ולכן החלטתי שאני עוזבת בלי אזהרה מיותרת.
נמאס לי מכל הריבים שלנו שתמיד אני יוצאת אשמה ופגועה בהם ,
נמאס לי להיות המשרתת שלך
נמאס לי! נמאס לי ממך! מהחברים האינפנתילים שלך! מאמא שלך שכל
שניה מתקשרת לברר אם אתה מאושר ולשאול אם אתה תעזוב אותי
בקרוב, נמאס לי!
ארזתי את הדברים שלי והלכתי , אל תחפש אותי כי אתה לא תמצא
אותי!
אז ביי
שיהיו לך חיים טובים
שלך רוני"
קראתי את המכתב פעמיים שבכל פעם אני מופתע יותר , לא תיארתי
לעצמי שכך היא הרגישה
החלטתי להתחשב בהחלטה שלה ולא לחפש אותה.
אני מניח שגם כך לא היינו ממשיכים את הקשר וגם ככה הקול שלה
התחיל לעצבן אותי.
המשכתי עם היום שלי , שתיתי את הקפה של הבוקר , קראתי את
העיתון שהייתה בו עוד ידיעה על רצח.
התלבשתי לעבודה ויצאתי לכיוון המכונית , היא לא הייתה שם , זאת
הייתה המכונית של רוני שכחתי!
טוב , תמיד יש תחבורה ציבורית.
נסעתי לעבודה באוטובוס כמו תמיד הבוס הגיע לבדוק איך העבודה
מתקדמת  ואז הוא שאל מה שלום רוני.
ואני כמו כל בוקר עניתי היא בסדר , "תמסור לה ד"ש" הוא ענה
והלך.
נזכרתי שרוני הלכה , עזבה אותי , אבל לא נתתי לזה להטריד
אותי...עניין של חוסר נוחות זה הכל.
היום המשיך , עוד עבודה עוד שעמום , עוד פעם הבוס בא לשאול איך
הולך ואני כמו תמיד אמרתי שהכל מתקדם מצויין.
הגיע הזמן לאכול צהריים , ונטלי המזכירה החדשה נכנסה למשרד
ושאלה אותי אם אני רוצה לצאת
לאכול , עניתי בחיוב , סידרתי את הדוחות ויצאתי.
נסענו במכונית של נטלי , כי כלי תחבורה פרטי כבר לא היה לי.
בדרך למסעדה בחנתי את נטלי , היו לה רגלים מדהימות , שיער
בלונדיני משגע , עיינים ירוקות חלומיות
חזה שאפשר להתהפנט ממנו. בקיצור אחלה גוף , אבל הרגשתי שאסור
לי , אבל זה לא כל כך שינה.
הגענו למסעדה חיכנו כ 5  דקות עד שהתפנה מקום.
התיישבנו לא לפני שהתנהגתי כמו ג'נטלמן ועזרתי לה להתיישב.
הזמנו והתחלנו לשוחח שיחות חולין , היא שאלה אותי אם יש לי
מישהי , בדיוק התכוונתי להגיד שכן ,
שאני יוצא עם רוני , בחורה משגעת ומשוגעת אבל אז נזכרתי ועניתי
שלא , שאני רווק פנוי להצעות ,
היא חייכה שאמרתי את זה.
כשחזרנו למשרד  נטלי הציעה שאני אבוא אליה אחרי העבודה , אם לא
הייתי חושב כל היום על רוני ,
הייתי מסכים אפילו בלי לחשוב.
אמרתי לה שאני חייב ללכת , יצאתי מהעבודה.
רצתי לתחנה כדי לתפוס את האוטובוס הראשון שמגיע לבית של אמא של
רוני.
אחרי חצי שעה של נסיעה הגעתי לשם.  צלצלתי בפעמון של הדלת
ואחרי דקה נשמע הקול של רוני "מי זה?" , "זה אני יובל"  , "אני
חייב לדבר איתך". "תסתלק מפה! אני לא רוצה לדבר איתך!"
"רוני אני אוהב אותך".רוני פתחה את הדלת נעצה בי מבט ואמרה
"אתה אוהב אותי?"
עניתי "אני מאוהב בך".
רוני הרכינה את הראש ואמרה שזה לא יילך ושכדי שאני אלך. שאלתי
אותה למה , ואם זה בגלל אמא
אז אני אטפל בזה ושתמיד אפשר למצוא חברים חדשים.
רוני הרימה את ראשה ואמרה לי "יובל תקשיב , מה שכתבתי במכתב ,
זה לא נכון עזבתי אותך בגלל
שהתאהבתי במישהו אחר".
הייתי בהלם , נשבר לי הלב.
פתאום שמעתי קול מוכר מהבית "רונו'ש מתוקה את באה?"
זהיתי את הכל זה היה לירן החבר הכי טוב שלי.
הסתכלתי לרוני בעיניים והתחלתי ללכת הביתה ברגל.
בדרך פגשתי את נטלי , שאלתי אותה למה היא פה והיא אמרה לי שהיא
חיפשה אותי כי שכחתי את
המפתחות שלי במכונית שלה.
לקחתי את המפתחות פתחתי את הדלת , נטלי הייתה בדרכה למכונית.
מה יש לי להפסיד חשבתי.
"נטלי את רוצה להיכנס?" צעקתי שהיא תשמע
נטלי שמעה ,  התקרבה אליי ואמרה לי שכן.
נכנסנו.
נטלי הלכה למחרת בבוקר.