אנחת רווחה משתררת בין האצבעות הכל כך מהירות שלך, בהן אתה גאה
כל כך כאילו היו פורקן לחבלי לידתך.
ניסיתי להיטמע במילים הקרות שלך ואיכשהוא הצלחתי קצת יותר
משיכולתי לדמיין.
האם אתה עדיין הולך על ארבע, עם מקל של זקנים?
סליחה שאני מתדרדרת לקללות, הבלים, סטריאוטיפים.
הבטן המעוצבת.
הרגליים החטובות.
העיניים הקרות.

איש.

משובח, היית קורא לזה ללא שום ספק.

בחלומות שלי אתה מגלח את כל השיער הדקיק ונותר עם רעמה גאה
המתנוססת על שלט נעוריך העצובים.
מי כרגע מחזיק בקרום ליבך.

נגאלת מבתולייך, הידד.

עיני ראו את האוהל שיצרת, הנצנוץ שבקע ממך.
את הרוע שאכלת לארוחת בוקר בתוך ראשי.

השפתיים הנעות ידעו יפה כל כך לצייר, אהובי.
לצרוח את יראת הבורא הן יכלו.


לשון העבר שימושית כל כך כעת.
נדמה לי שמילים כאן לא בדיוק מגיעות, וכנראה שהן לעולם לא
רגע.
אני לוקחת את כל השטויות בחזרה לגרוני.

דבריי יפים, גופי מוכן למלקות, מוחי חד כציפורנייך ודעתי
משופרת כאילו שכרתי את הטובים ביותר.
ושילמתי לשיעור. כן, בהחלט.

חמלה לי עליך עכשיו, כאשר תמונת ליבך בענן שמעל ראשי.
עצב על כל הדברים שלא ראיתי. על הילד הקטן.
שליטף ראשי בצורה עדינה כל כך שבקושי הרגשתי, שכעת גוזם שערות
עם חיוכיו הנעלמים.
ונעלמים.

על היווצרות איש חדש האומר את אותן המילים אך ללא הכוונה
המפוחדת. אין בך פחד עכשיו, ולכן לעולם אבדת.
מה שנותר כעת היא אישה מסוגלת, שמגדלת מחלה.
בדיוק כמוך.

התקלקלה המכונה, אך במהרה היא מתוקנת, ללא עמלה.
אולי אחת קטנה.