היו להם שתי דקות לארוז את החפצים באכסניה, לקפוץ לתוך האוטו,
ולתת פול גז לפני שיתפסו אותם.
חמש דקות אחרי זה הם עדיין ניסו להסדיר נשימה, מנסים לעכל מה
קרה כאן, איך הגיעו למצב הזה ומה עושים עכשיו? אחרי שנרגעו קצת
הם עצרו בתחנת הדלק לשתות, מסתכלים אחד על השני במבט שלא אמר
שום דבר חוץ מאנחת רווחה ענקית.
שלושה חודשים לפני זה הם נחתו בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.
דני בדיוק סיים את שירותו הצבאי, חשב שראה כבר הכול. עוד לפני
שעלה על הטיסה הוא הספיק לתכנן כמה ירוקים צריך בשביל לשכב תוך
שלוש שנים על מזרון ים, ביכטה המפוארת שלו, כשסיגר קובני תקוע
לו בזווית הפה, איזבל מעסה לו את כפות הרגליים. והוא מנהל שיחה
נינוחה בפלאפון להעברה בנקאית בת שבע ספרות. הוא הולך להראות
לאמריקה מאיפה משתין הדג.
רותם, לעומתו, בכלל באה לשקם את עצמה, משאירה מאחוריה את שני
אחיה אותם היא מגדלת בעצמה, חובות עצומים מעסק שפשט רגל
וזוגיות שהתפרקה על סף החופה. תכננה לחזור ארצה ברגע שתאסוף את
עצמה ואת הסכום שייתן לה שקט מהבנק וקצת אוויר לנשימה.
זה היה ליל הסדר הראשון שלהם מחוץ לגבולות הארץ. דני ביקש
מרותם לשים מוזיקה. הם הכירו רק אתמול ולא ידעו שאת החג הזה הם
הולכים להעביר יחד, בחציית המדבר האינסופי. המנגינה הייתה חדשה
להם אבל הקול מוכר - אהוד בנאי נותן להם בבכורה את "סרט רץ".
תוך כדי האזנה פניהם מתעוותות בפליאה. שוב סובבו ראשם אחד אל
השני, מתפוצצים מצחוק, כלא מאמינים. אילו רק היה יודע עד כמה
הוא חזה את הסיפור שלהם במילים שכתב, "זה אנחנו" הסכימו
בעיניהם. פתאום הכול מתחבר - הם חיו את הפנטזיה בכול דרך
אפשרית. זה נראה כמו סצנה מסוף של סרט כשהמכונית נוסעת לבדה על
כביש שנושק לאופק שם השמש שוקעת כתומה כמו תפוז מתוק.
דני נזכר בסיפור יציאת מצרים שם בני ישראל חצו את מדבר סיני
והפכו מעבדים לבני חורין. 40 שנה זה לקח להם להגיע לארץ
המובטחת עליה חלמו, חשב, ואני בחטף ניסיתי להשיג הרבה כסף
שיאפשר לי את האושר, את החופש וכל המושגים הכללים האלו - חסר
מטרה וכיוון אמיתיים.
רותם הורידה את משענת הגב, שמה את רגליה מחוץ לחלון, מדליקה
סיגריה, מתענגת עליה ועם כל שאיפה מנסה יותר למצוץ את החיים
דרך הפילטר, בוחנת את דני מהצד. למרות שהייתה מבוגרת ממנו בחמש
שנים הוא שבה אותה בן רגע, דווקא בגלל שהתנהג כמו ילד שאין לו
גבולות. מאחר שידעה שהקשר ביניהם לא אפשרי היא רצתה להיסחף
איתו. כמה שיותר - לטשטש את המציאות. מדהימה העובדה ששניהם
מרגישים פה, במרחק חצי כדור הארץ, כל כך קרובים. הרי בתל-אביב
גרו בשכנות, חלפו אחד על פני השני לעיתים תכופות ועדיין היו
זרים לחלוטין.
ניידת משטרה הגיחה לפתע ממולם. מתוך אינסטינקט דני חבש את כובע
הבייסבול שהיה לו. רותם הרכיבה את משקפי השמש הגדולים שלה,
משלבים ידיהם בחוזקה, מתפללים לאלוהים שלא יזהו אותם. היו
מוותרים על הכול בשביל להיות עכשיו בבית. חרדים לגורלם מתנגן
בליבם "שיר למעלות". השניות נראו כנצח. תמונות מהחיים רצות להם
על מסך הפחד במהירות מטורפת, עד שרכב המשטרה חולף על פניהם
וקולות הסירנות נחלשות ברקע - המזל שיחק להם בגדול.
אחרי שעה קלה הדרך המהירה מסתיימת בצומת דרכים תוך שהירח נגלה
ברקיע. הוא שואל אותה לאן היא רוצה להגיע. הם לא חשבו על כך,
עד עכשיו היו עסוקים בבריחה. היא פותחת את תא הכפפות, מוציאה
את המפה, פורשת אותה ומניחה את האצבע. "מקסיקו"? דני נדהם, "את
בטוחה?" "כמו שלא הייתי בחיי" היא עונה לו בחיוך מלווה בקריצה.
בדרך הם חולפים על שלט ענק מואר באותיות מהבהבות. חיוך ילדותי
נפרש על פניו. הוא מכניס ידו לכיס של הג'ינס שולף את הנשיא
וושינגטון ובידו השנייה את המסטיק מהפה. מדביק את השטר לשמשה
וצועק באקסטזה של פורקן אמיתי "las fucking vegas baby, here
we come". בשבילו, כך הרגיש, היה זה הצ'אנס האחרון להרים את
הכבוד שלו מהרצפה. אחרי הכול הוא זה שניסה למתוח את החלום מעבר
לקצה וכעת ספק שכספם יספיק להם להגיע עד הגבול.
הוא לא ידע איך להגיד לה את מה שהרגיש. הוא גם לא ידע שבשביל
רותם איך שלא ייגמר הסיפור הוא הגיבור הפרטי שלה... מרוב שהיו
בלחץ לא שמו לב שנגמר להם הדלק. המנוע דמם ודני עצר בשוליים.
את הלילה הם יעבירו פה, בשום מקום. הוא ניגש לבגאז' מוציא ממנו
גזיה שם פנג'ן על האש ומבשל את הקפה התורכי שהביא מהבית. לקח
עימו עשרות שקיות, חלילה שלא יישאר תקוע - מכור לריח ההל.
לאחר ששתו הביטו מעלה לכוכבים שבשמיים בדממה.
"מה אתה מחפש"? אליו לחשה. הוא בא לפצות את פיו אך עצר בעד
עצמו. מרגיש שהוא עומד להתפוצץ, הסתובב סביבה, נצמד אליה
מאחור, הניח ידיו על מותניה, שם ראשו על צווארה ובמגע שפתיו
חשף בפניה את כל הקלפים. היא עצמה את עיניה הסיטה את גופה אליו
חפנה את שערות ראשו בידיה והתחילה לבכות תוך שהיא צוחקת.
אין זמן, אין מילים, אין דאגות, אין גבולות, אין מקום אחר -
אין אחר! |