"...מה כבד עול שגיון וצער
עד כי אני עצמי לא עוד ידעתי מה אחפץ:
נמוג בחם בחורף, רועד בקור בקיץ"
פטררקה, סונטה על חייה של הגבירה לאורה, בתרגום לאה גולדברג

כיצד ניתן לתאר במילים
אותה תחושה מענגת
את הכאב הצורב שליבי חש
מבקש לפרוץ מתוך ליבי
ולנוח לנצח בחיקך.

מעופף בין תקווה ליאוש,
עטלף מעוור מצליליו שלו.
רופא אליל בשעת בצורת
מתחקה אחר סימנים בפניך,
מחפש אישור להיות מאושר.

וכל יום הוא תופת,
וכל רגע גזירת גורל.
עד אשר אראה פניך
ושמש חיי תזרח.
כלום אכנע לאושר
ולמרות האהבה?