יש רגעים כאלה שפשוט גורמים לך לעמוד דום, נשימתך נפסקת לרגעים
אחדים. פתאום אתה לא שומע אף אחד, כאילו שמו אותך בתוך תא אטום
מכל קול אפשרי ואפילו המוח שלך לא מסוגל לפעול.

ישר כשהיא באה, עולה לאט לאט במדרגות בית הספר, אי אפשר לפספס
אותה.
היופי שלה. אני אפילו לא יודע איך להסביר את זה אבל יש לה משהו
מיוחד שאני לא ראיתי אצל אף אחת.
ראיתי בנות יפות, יפות מאוד אפילו. אבל היא, היא לא סתם יפה,
יכול להיות שאפילו פחות מהבנות שראיתי, אבל טמון בה משהו שלא
ידעתי מעולם.
כמעין קסם שכזה, מהפנט.

היא עולה במדרגות. הולכת לעבר חברות שלה.
ישר כשאני קולט אותה אני לא מסוגל להוריד את העיניים, נעצרת לי
הנשימה לחלוטין.
השיער שלה שמתנפנף והחיוך, הו, החיוך שלה.
הוא משהו מיוחד במינו. כשהיא מחייכת גם אני מחייך.
פשוט כך.
כמו לעמוד בקצה צוק ולהרגיש את הרוח נושבת בפניך בעוצמתיות רבה
כל כך.
כל זה עד שהיא מביטה, כשהיא מביטה לעברי... אני נזכר.
מרגיש כאב חזק ועוקצני באזור החזה.
מרגיש שהעיניים נשרפות.
מתעוור.