המון כיסאות מפוזרים ברחבה וכולם מלאים. כולם שם. מדברים כאילו
זה יום רגיל, שיחות חולין מיותרות, חיבוקים עם מכרים שלא ראו
הרבה זמן וחיוכים שממש כואבים לי עכשיו.
ופתאום צפירה.
כל הדיבורים נקטעים בשנייה אחת שמפלחת את האוויר וכולם נעמדים,
הכיסאות שוב נשארים יתומים כמו שהם היו לפני שעה, מסודרים
בשורות ישרות ומקבילות.
אני עומדת שם בשבילך, מבחינתי כולם עומדים בשבילך.
והצפירה נשמעת חזקה יותר מבכל שנה, או שהשמיעה שלי התחדדה מאז
ששמעתי את הבשורות על המוות שלך באותו לילה נוראי ששום דקה
ממנו לא יוצאת לי מהראש.
את פה נכון?
את צוחקת על כולנו עם הצחוק המיוחד הזה שלך, המתגלגל הזה
שהתרגלתי לשמוע כל כך הרבה.
כל האנשים האלה... הם לא הכירו אותך, לא יודעים שמהחשבות שלי
נתונות היום רק לך, לא יודעים מה הם הפסידו. עדיף שהם לא ידעו
כי הכאב הזה בלתי נסבל.
את חושבת שעדיף שהם היו יודעים מה הם מפסידים? עדיף להכיר אותך
ולאבד אותך מאשר לא להכיר בכלל?
אני לא יודעת, ושוב הלילה הזה עובר לי בראש.
כל מילה שנאמרה, כל שיחת טלפון קצרה וחסרת פרטים, החוסר אונים
הנוראי הזה שכובל אותי למקום כל פעם מחדש.
ואז בסוף "היא נפטרה" בכל של בן אדם שהחיים הולכים להתפרק לו
לחתיכות קטנות שהוא לא תיאר לעצמו שיאלץ לראות לעולם.
אז את פה אמרנו, נכון? תגידי לי שאת פה.
נמאס כבר, מיצינו, לא היית פה מספיק זמן.
הנה תראי יקירתי, כולם מתגעגעים, כולם בוכים, שתי הדקות האלה
מרגישות כמו נצח... זה בטח נחמד לראות כמה כולם מתגעגעים
אלייך. את שמעולם לא ראיתי אותך בוכה רואה את כולם בוכים
מלמעלה.
אבל די, מספיק. הגיע הזמן לחזור אלינו.
תחזרי, כי אנחנו לא אותו דבר בלעדייך, אפילו לא קרוב למה
שהיינו, כל כך הרבה התפרק מאז וממשיך להתפרק בכל רגע שאת לא
פה, למה את עושה לנו את זה?
והצפירה ממשיכה, מעולם היא לא נראתה כל כך ארוכה...
ופתאום שקט, והכיסאות חוזרים לייעוד שלהם, רק רעש של הזזת
כיסאות מסביב, כולם שותקים, גם את.
כבר נגמרה הצפירה ועוד לא חזרת, שנה.
את פה נכון?