לאחרונה יותר ויותר אני נתקלת בסיטואציה שבה ההורים לא שמים לב
לשינוי כלשהו, או שהם שמים לב לשינוי, ומקבלים אותו למרות שהוא
קצת מסריח, והילדים שלהם, הם דווקא אלה שחושבים, "בואנה" משהו
קצת מסריח פה? ותוך עשירית השנייה, לאחר התבוננות קלה בשינוי,
ללא כל בושה, הם אומרים לך את האמת בפרצוף, ולא רק שמשהו
מסריח, אלא גם מה מסריח. שאני אבין ילדי חכמים יותר?

חשבתי על זה טיפה יותר לעומק, אם הילדים חכמים, והילדים באו
מההורים שלהם, אז כנראה שגם ההורים שלה חכמים. אז מה קרה
באמצע? כשחשבתי טיפה יותר לעומק, הגעתי למסקנה עוד יותר פשוטה,
שילדים פשוט כנים ולא עושים כלל חשבון, ולעומת זאת מבוגרים
חושבים קצת לפני שהם פותחים את הפה, עושים חשבון בינם לבין
עצמם, ולמרות שהם יודעים שמשהו ומה מסריח פה, הם לא יעיזו
לחשוף את האמת המרה, כי אז בינם לבין עצמם,זו תהיה הודאה שלא
כל כך בטוח בעולם שהם בעצמם יצרו, שלא כל כך ורוד, נקי,
whatever, ומישהו צריך לשאת באחריות, ולשנות ולתקן, ולא כל כך
בא לה לעשות זאת.

מאידך, יש גם את אלו שבכל זאת ולמרות הכול לא קלטו בכלל שמשהו
מסריח פה, ומקבלים את המציאות כפי שהיא. לא שמים לב שעובדים
עליהם בעיניים, או שזה לא כל כך מפריע להם, או שהם פשוט למדו
להשתיק את הטמבל הזה, שיושב על הכתף, ההוא עם הכנפי שמפעיל
אזעקה שמשהו לא בסדר, ומאז הוא על mute, והם נשארים תקועים
בלעדיו. ואילו אצל ילדים, העולם עוד ורוד, ואצלם הוא בפול
ווליום. מי יודע? אולי בסופו של דבר זה פיזי, וככל שגדלים,
הולך ונעלם, חוש הריח המפתוח.