אני רק מתחילה לרשום והדמעות מתחילות
לשוט על פני...
נזכרת ברגעים הקטנים שחלקנו בימים
המעטים שהיו רק שלנו שהרגשנו לבד.
מסתכלת בשיחות שלנו, בהודעות שלנו.
נזכרת שליטפת אותי בעדינות ולא רציתי שתפסיק..
והלב שלי מרגיש כאילו הוא עומד להתפוצץ.
רוצה רק עוד פעם אחת קטנה לראות אותך,
לחבק אותך. בלי מילים,
להסתכל עליך, בעיניים התמימות
שלך ולהגיד לך את אשר על ליבי, למרות שכואב לך לשמוע
את זה, כי זה פוגע בך.
אני יודעת שאתה מרגיש,
למרות שלא התכוונת
אני יודעת שאתה מנסה להסתיר את זה.
אבל אני יודעת שאתה מרגיש משהו!!!
אני יודעת שזה מתישהו היה אמור להסתיים
כי נפגשנו בזמן לא טוב
כל אחד בקצה השני. אבל חבל לי שלא יכלנו לממש בזמן הנותר
את מה ששנינו רצינו באמת.
חבל לי שהעדפת "להיפרד" מאשר עוד קצת...
אני באמת מבינה אותך, אני לא כועסת
עליך. נתת לי משהו שמישהו אחר לא נתן לי.
וזה כואב. תסלח לי שזה כואב לי כ"כ. ידעתי שזה מה שאני ארגיש
בסופו של דבר, אבל לא עכשיו,
זה בא מוקדם ממה שציפיתי...
ולי יש כאב והראש מסתובב...
רוצה אותך כ"כ, רק לראות אותך...
והדמעות ממשיכות לרדת, עד שהלב יחלים...
מקווה שפתאום בימים הללו תרגיש בחסרוני
ותתקשר ותופיע פתאום. אני יודעת שזה
לא יקרה אבל עדיין מקווה.
ורוצה רק עוד טיפה ממך...