ליבי ליבי, שוכן לו שם, במעמקים עמוקים ורחוקים של יער מלא
בעצים המקיפים אותו מכל עבר, כשהרוח והחופש מציצים מכל מיני
ענפים שונים, והם לא מצליחים לעבור.
בכל פעם, כל תקווה חדשה באה, ומתקרבת, והיא כמעט שם - ואז
נגוזה. נעלמת.
קוראת, מעיינת, מנסה למצוא תשובה. מה לא בסדר? איך לחיות? יש
לי מקום בעולם הזה? מה אני עושה כאן? ויש תשובה. יש מיליוני
תשובות. אבל אף אחת לא מצליחה לחדור אל ליבי, שיישרף, ולסלק את
הענפים.
העצים עומדים שם, כמו שדים ביער של פיות, כמו מפלצות עקשניות
בממלכה שכולה דבש ושקדים, והם לא זזים. אני עומדת בדיוק באמצע,
בגרעין של הלב, וצועקת לעצים להתרחק. תסתלקו מכאן, קברנים של
תקוות ורצון.
עומדת בגרעין, יכולה לעקור את הגזעים - ולא עושה כן. מתייאשת,
נסוגה, מתרצה. מבטיחה לעצמי שמחר. מחרתיים. עולמי עולמים, נצח
שלי - כיצד תראה?
הגוף חלש, הנפש כואבת, אהבה ראשונה - מאכזבת.
"זו תקופה, גיל ההתבגרות, את יודעת. יעבור. כל אחד עובר דברים
כאלה בחיים." מכל עבר אותם המשפטים. אותן העצות. ספר לא יכול
לעזור לבן אדם, רק אדם יכול לעזור לאדם. וליבי מחפש, בכל מקום
סוקר אחרי אותו האדם. הופ, אבן. הופ, שיח. אין אדם. לא באמת.
באה לכל מיני מקומות, פרצוף שמח, נפש-מבולבלת. והבלבול הורג.
צורחת בלי קול לאלוהים - איך אדם יכול להתגבר על כל כך הרבה
רגשות לבד? בלי לדבר עם אף אחד? בלי אף אחד שיקשיב לו באמת?
איך אדם שומר דברים שכל כך מפריעים לו בפנים, ואין אף אחד שהוא
יכול לפנות אליו בלי לפחד שהשני ישפוט אותו? למה אי אפשר לדבר
על משהו אחר מלבד תוכנית הטלוויזיה המפגרת ששודרה אתמול?
ליבי, ליבי, כיצד אתגבר. מסתכלת, תוהה, בוכה.
הדמעות הן הביטוי היחידי. נדמה גם שאני היחידה שלא מצליחה
להרגיש בתוך עולם מלא בשמחה, באושר, בעצב, בהצלחות, באכזבות.
בית עלמין של תקוות, שם נרדף? האמנם? עיניים אדומות מחזירות לי
מבט ריק.

לב שלי, רק בקשה אחת לי אליך, התואיל בטובך לרמוז לי - עד מתי.