היא פוסעת במסדרון.
מפילה נייר. שניים.
מסתובבת. עוקפת. רותחת. כועסת.
מרימה את הדף. מסתכלת.
מבטינו מתלכדים. היא, עם אגס בידה, קורצת לי. מחייכת קלות.
מזכירה את הפגישה שקבענו. ערב קודם לכן.

בטלפון, היא נשמע אחרת לגמרי. שונה. מוזרה. קצת מצחיקה.
שם. כשהיא הולכת. היא אחרת. מובסת. מובכת. מורעלת.

אני מתלבט עם להתקרב אליה בפסיעות גדולות עוד יותר כדי להדביק
את קצבה ולהרים את הדף שהפילה. המחשבות נודדות למקומות אחרים
ותוך שניות ספורות ללא שום כוונה גופי סוחב אותי לעברה.
המרחק ביננו מצטמצם. היא עושה עצמה כאילו מרוכזת בכתוב על הדף.
למעשה מחשבותיה סוחבות אותה למקום שבו מחשבותיי נמצאות.
אני מרים את הדף. מתבייש מעט. לוקד את מבטה. ואומר: "הנה. הדף
שלך".

כעבור שלושים שנה התחתנו. הגימנסיה נראתה רק מקום שנוי
במחלוקת.
כעבור שנה התגרשנו. כנראה שלא הייתי צריך להרים לה את הדף.


שיר. שיר כמו כולם. שיר שלי. שלך. שיר כמו כולם.