אתה מדבר אלי, ואינני מבינה
ההרגשה זהה לאותה אינדיקציה של ילד ששואל את הוריו לאן סבתא
נעלמה
כשמבחין ובימי שישי לא מבקרים אותה,
ואין שוקולד טיפוסי לאישיותה העדינה, על שיש המטבח.
אני מרגישה שאינך אוהב אותי יותר,
ואין לי את האומץ לשאול מתי זה קרה לנו.
יצורים מעוכים צורחים לי מהארון.
הם תלויים על קולבי התחפושות של אלוהים,
וניזונים מטיוטות ישנות שאיבדו מערכם.
ההתרגשות נעלמת מתחת לגרמי המדרגות בביתנו החדש,
כשדורכים עם נעלי העקב החדשות של אימא
ואפשר לשמוע את רשרושי הרגש מבקשים לעזרה, חולצים את נעליהם
שמע יאלצו למסור את הכל ולרדת לקומה הראשונה.
אני מחוררת באהובי את השיער, עם קלשוני העיוותים שלי מעצבת לו
את השיער
ומניחה עליו את זרועות התמנון שלי, חובקת עד אשר כל הנוזלים
מתכווצים לצנצנת
ומתנחמים על עדן החלון.
אינני יכולה גם שלא להבדיל אותו מכל היצורים חסרי התועלת,
שמתקהלים בשדרות הצרות לעת ליל,
ההתנשאות שלי מותנת בעמודי השדרה של העולם -
אבל לי חוליות רבות, והוא ממסמר אותי אליו עם הידיים.
הוא גורף את שערות ראשו לתוך הכיור, כשראשו מקרקר לי בבוקר
מנקר לי את השמיכה.
הוא עושה זאת בערמומיות, מנסה להעלים את הסממנים החצופים בעודו
כלוא כאן בגרמי המדרגות,
כדי שאני לא אכנס לפאניקה מיותרת והוא יבטיח מקומו בפרלמנט
הכיורים.
אינני יכולה גם שלא להבדיל אותך מגפרורי האשנבים,
היכן שכולם מנידים בראשם לחיוב מתוך נימוס ומבעירים לי את
השירה
באדיבותם.
האגו המטורף שלי תופס תאוצה לקראת הירידות כמו מכונית, כשאנחנו
עושים אהבה
אני משתדלת לכבות את המנוע אבל לעיתים שוכחת, והוא ממריא לקראת
הירידה הגדולה.
הסיפוק שאתה נותן לי אדיר,
לא די בכך שאתה מעניק לי תשומת לב מלאה, בנוסף לכל אני מרגישה
שדווקא השירה בה אני ממורמרת ואבודה
טובה דיה לכדי פגיעה ממשית בך, מסננת את אישוניך מערימות
העיניים שמתבצרות לי בכרית
בבוקר בו אתה מנקר את מכאוביי.
אני לא רואה בעצמי טיפוס חברתי משופע,
בעל תככים של מפלצות טלוויזיה,
לעומת זאת - כשמשהו משתבש במערכת היחסים הזאת שדופקת כמו מנוע
משומן להפליא
אתה רץ ונדבק על השמשה,
לא נזהר כשאני מתקרבת, לא קופץ מעל גדרות הכביש הסואן
ואני גאה על כך שאתה מוכן להקריב את הגדולה שלך, תמורת האגו
המנופח שלי:
חזירים מטונפים המשתעשעים בדיר, כמו שאני עצמי הייתי משתעשעת
אתך בחצר רודפת אחריך, מקשקשת בזנבי
הו - לו יכולתי להוכיח כמה הם משנים את קווי פניך,
היכן שהאינקוויזיציה של העיניים אומרת לי לקום כשאני מתעקשת
לוותר על הכל.
אעשה זאת בחן, אנתק את הזנב המורעל שלך, מהשדים הרעים שבי -
כמו שבספרים היו טוענים שזהו מיצוי היכולות שלנו, אני הייתי
מסלקת את ההיגיון הצידה
וטוענת שזהו הרווח בבדידות.
אתה מייצר אותי, בו זמן מעצר אותי
ואין לי יותר השראה פראית, לא מקומות סוחפים כמו שדות התירס
בצ'ילה, היכן שדחלילים נעים ברוח
אני נעה עם הידיים שלי כמו הייתי חסידה מרתקת על אגמים מוזהבים
איפה שלעצים יש סבכים בתוך המים
איפה שהגונדולות שטות כמו בפאזל
(טקסט שעובד מטיוטה ישנה,
לא גמור אבל עם הרבה סטינימטליות עבורי, מסתבר שאני ניזונה
מזה, יורדת לקומה הראשונה). |
