לבשתי מכנסיים יפים. כאלה שלא עלו עליי עד לפני חודש. הוא
הופיע בטרנינג.
כנראה רצה לסיים עם זה כבר, וללכת. הבנתי אותו, אחרי הכל זה
יהיה קשה לשנינו. רק שהוא יצטרך לחיות עם זה, לי לא בדיוק יהיה
אכפת.
נפרדנו לפני שנתיים, אני והוא.
פרידה כואבת. זרקתי לו את זה בפרצוף אחרי סרט ביום שבת.
הוא לא הבין מאיפה זה בא לו.
הוא הלך הביתה ובכה עד עלפון. הוא לא הסכים לראות אותי מאז, עד
לפני שבוע.
כששלחתי לו sms הוא היה מופתע. לקח לי זמן, והרבה דברי חנופה
כדי לגרום לו להקשיב לי.
אבל הייתי מיואשת, והוא היה היחיד שיכול לעזור.
התעדכנו האחד בחיים של השנייה, וסידרנו ביננו את העניינים. ככה
דיברנו שבוע. מתעדכנים, מעלים זכרונות מהעבר.
ואז הוא שאל אותי.
הסברתי לו כמיטב יכולתי את חומרת המצב, ואיפה הוא נכנס בכל
זה.
הוא אמר שהוא שונא אותי על זה, וזה רק היה מושלם יותר.
עברו שנתיים, ואף אחד לא יודע שאנחנו מדברים.
"אף אחד לא יידע למה אתה מחייך" אמרתי.
"ואת לא תהיי שם כדי לראות אותי בוכה" הוא מלמל בכניעה.
הסברתי לו איפה להיות, ומתי להגיע.
ההורים שלי יהיו בעבודה.
לראשונה מזה שבוע, ראיתי חיוך קטן מסתנן מבין שפתיו, כשלחצתי
את ידו ואמרתי "נתראה".
עמוק בפנים התוכנית שלי מצאה חן בעיניו, הבנזונה. כמה מעוות
שיהיה המניע, הוא חיכה לרגע הזה שנתיים, כל גבר היה מתרגש.
לבשתי מכנסיים יפים, כאלה שלא עלו עלי עד לפני חודש. הוא הופיע
בטרנינג.
כנראה רצה לסיים עם זה כבר וללכת. הבנתי אותו, אחרי הכל זה
יהיה קשה לשנינו. רק שהוא יצטרך לחיות עם זה, ולי לא בדיוק
יהיה אכפת.
אח"כ הדלקתי סיגריה, והוא הביט בי באותו מבט מאשים בן שנתיים
וחצי.
הוא תמיד חשב שהוא יצליח לגרום לי להפסיק.
"סיגריות יהרגו אותך" הוא סינן בכעס,
ואז קם, התלבש, והלך.