מתפשטת, נרות בידיים, מצית, מקל קטורת.
במחשב מתנגן בחוזקה דיסק של  ramstein , דופק לי את הראש.
נכנסת לחדר האמבטיה, פותחת את הברז בחוזקה ומביטה בזרם המים
הלוהט ממלא את האמבטיה שלי. מדליקה שלושה נרות ומקל קטורת אחד
שנשרף באיטיות ומפיץ ריח שאיני יכולה להגדיר. אני מכבה את מתג
האור והולכת לשבת על דפנות האמבט, רגליי משתכשכות במים הרדודים
ואני בוהה במים.
אור נוגה מאיר את החדר שלי וצללים מפחידים שלי נמתחים על הרצפה
הכהה. זאת רק אני פה, רק אני בחדר הזה, בבית הזה, בעולם הזה.
הכל חסר משמעות.
ריקנות.
עצב.
כעס.
אכזבה.
בעיקר על ומעצמי.

נכנסת לאמבטיה, שוכבת על הגב, השיער פזור על דופן האמבטיה ואני
בוהה, הפעם על התקרה.
ריקה. ריקה ונוגעת בעצמי, כי רק את עצמי יש לי, וגם זה לא
תמיד. לברוח. לברוח רחוק, לא יודעת לאן, לרוץ ולרוץ. הלוואי
ויכולתי לפרוש כנפיים ולעוף למקום בו הנפש שלי לא קיימת ועדיף
שגם לא הגוף.
כואב לי בפנים, אני פתאום לא ריקה והדמעות עומדות לי בעיניים
ומסרבות לצאת.
להתפרק. חייבת להתפרק.
אני מעוותת את פניי ומכריחה את עצמי לבכות והן יוצאות ממני כמו
אשד עוצמתי ואני גועה כמו פרה שאיבדה את עגלה הקט שזה עתה
המליטה.
אני בוכה, אני אדומה.
אני רטובה ושוקעת במים שכמעט מכסים את גופי.
גם פניי רטובות, אבל מדמעות מלוחות.

המים באמבטיה מתחילים לשנות גוונם, כל הזוהמה והלכלוך נושרים
ממני, הזוהמה מבחוץ- כי בפנים אני כל כך מלוכלכת, כל כך טמאה
שאפילו המקווה לא יציל אותי ולא יטהר אותי.
גם לא אלוהים, לו יכול היה לגעת בי. אבל הוא לא כאן, הוא לא
איתי ולמרות זאת, משהו בי עדיין קצת מאמין. עדיין זקוק.
לא, אין מי שילטף אותי, אין מי שיחבק, אין מי שיאהב, אין מי
שיהיה לו אכפת.
אני רחוקה כל כך. רחוקה מרחק של אלפי שנות אור מכל דבר גשמי
ורוחני.
רחוקה.
בודדה.
טמאה.
ריקה.
שטחית.

המים הפכו אפורים- אני לא יודעת אם בגלל הלכלוך, או בגלל
החושך. המים לאט לאט מרובבים באדום, בנוזל החיים שלי.
חיים. מה הם ומה הם שווים בכלל?
האם לשרוד ולהעביר את היום, לספור שעות, דקות ושניות, פירוש זה
חיים?

אני נגעלת מעצמי.
מהבפנים ומהבחוץ.
אני רוצה להקיא
אבל אני רק בוכה
ומרחמת על עצמי
כי זה מה שנותר לי-
לרחם
וגם קצת לשנוא.

האם אני מי שאני רוצה להיות? האם אצליח להיות כל מה שאני
מייחלת או שלא ייצא ממני כלום? אפילו לעזור לעצמי, אני כבר לא
יכולה. או לא רוצה. זה הינו אך.

אני בוכה וקוראת לאמא שלי, אבל אמא שלי לא שומעת אותי. היא
רחוקה ממני כרגע.
גם כשהיא תשוב, גם כשתערסל אותי בזרעותיה באהבה ודאגה אין קץ,
אני עדיין אחוש בודדה ובלתי נאהבת.

אני נוגעת בעצמי וחושבת כמה אני לא מסופקת, כמה החיים שלי בלתי
מספקים וכמה שאני טיפשה שאיני עושה דבר באמת על מנת לגרום להם
לספק אותי, לפחות את המעט שתלוי בי.

אני מכריחה את עצמי לגמור, אני אפילו לא מסוגלת לחשוב על מישהו
מסוים.
לא מסוגלת לחשוב כלום.
רק מפסיקה לבכות וממשיכה.
עד שזה בא.
והגוף שלי מתעוות וגם הפנים, אני צועקת ונושכת את השפתיים.
אני עדיין ריקה.
אפילו לא מרגישה את העונג שאחרי.
רק את הלאות שעוטפת אותי.
לאות הגוף ולאות הנפש מתלאות החיים.

אני משומשת כמו מכונית יד חמישית שאיש לא רוצה.
אני שורטת את עצמי, נושכת.
שיכאב קצת, אולי אם יכאב חזק בגוף, אני אפסיק להרגיש את הכאב
שבא מבפנים.
אולי אם אני אסתובב עם הפנים למים, יפסיק לכאוב לי בכלל.

הברז נסגר ואני שומעת את המוזיקה.
חושבת על כל החיים שלי כמו בסרט.
בוכה.
שלוש שנים מאז שהשתחררתי, עוד חודש וחצי בת 23. ומה עשיתי עם
עצמי? משהו משמעותי?
כלום
ואני מרגישה כל כך זקנה
זקנה גלמודה- רק חסר החתול שיתכרבל לרגליי.

בני אדם הם בוגדניים
והאדם בוגדני כלפי עצמו אף עוד יותר.
אי אפשר לסמוך על אף אחד.
גם לא על עצמך.
בעיקר לא כשמדובר בי.

שוקעת למים, העור נהיה עור ברווז, המים מתקררים לאיטם.
איבדתי תחושה של זמן.
אני איפלו חושבת לעצמי איך אני מנסחת במילים את מה שאני מרגישה
וצוחקת על עצמי, על העליבות שלי, אני אדם שחי דרך מילים.

מה הן מילים אם לא דרך להעביר, או לפחות לנסות להעביר מסרים?
אבל מי יקבל את המסרים שלי?
מי ינצור אותם בלבו? מי יושיט לי יד?

שלח לחמך על פני האינטרנט.
אולי מישהו יאכל.
אותך.

נמאס לי לבכות.
אני רוצה רק להיעלם, להינמג, להיות צל ולהתמזג עם הקיר.
מכורבלת ונמצדת לדופן האמבטיה ולא מפסיקה לחשוב כמה שאני
פתטית.
קמה. שוטפת את עצמי במים קרים והחמימות הנעימה מתנדפת במהירות
על.
יוצאת, דורכת על מגבת הרצפה, מנגבת את הראש ומטפטפת אל המראה.
מפחדת להסתכל על הפנים הנפוחות, על העיניים הדומעות.
מצחצחת שיניים, עושה הכל בצורה כה מונוטונית.
מכבה נרות, גוררת את עצמי מותירה שובל של טיפות מים על הרצפה.
אין לי כוח לנקות.
שמה את דיסק האנפלגד של "היהודים".
נמאס לי ממוזיקת מטאל בשפה של נאצים.
כותבת פה בצורך נואש את מה שחוויתי הרגע.

מועקה.
ריקנות.

עוד רגע אני אכבה את המחשב, אעלים את המוזיקה
ואשאר בשקט החיצוני, שקט מלבד הצרחות שלי שיוצאות מבפנים.

הן לא יעזבו אותי.
אני רק מקווה שאצליח לישון בלילה...



שוחזר בעקבות נפילת במה