פעם אחת חלפתי על פני מרפאה, אחת מהמרפאות האפרוריות, הישנות
עם הקירות העבשים וריח של תרופות ובדיקות השתן. מאלו שאתה יושב
בספה בלתי נוחה בעליל שמעוצבת בחוסר טעם, משתעל ומוקף בעדת
זקנים שמתעטשים ומעיפים ליחה על כל דבר, שמייללים ונאנחים
באידיש, ברוסית, במרוקאית ובכל שפה אפשרית - הכול חוץ מעברית.

בכל אופן, חלפתי על פניה וראיתי רשימת מרפאות ומומחים
מהבנאליות ביותר: רופא שיניים, רופא נשים, קרדיולוג, אונקולוג
וכל מיני "לוגים" למיניהם. בין מרפאה אחת למשנתה, נתקלתי בשם
מוזר:
"מרפאת כאב".

המשכתי בדרכי - הייתי חייבת. לא שמיהרתי באופן מיוחד, אבל אתם
יודעים, כשהבטן מקרקרת ומשוועת לאוכל - זה הדבר היחיד שמעניין
אתכם באותו רגע, גם אם תיפול במקרה קטיושה ליד הבית שלכם כי
עכשיו זה אמצע מלחמה. כן, כן, גם אם תהיה אזעקה פתאום ותראו את
כולם רצים באטרף למצוא מחסה - אתם עדיין תעמדו ליד דוכן
השווארמה עם פיתה עם חומוס-צ'יפס-סלט-פלאפל והטחינה תיזל לכם
על הבגדים. אפילו המוכר יתכופף בפאניקה בתקווה שלא תיפול
קטיושה ישר על הדוכן הרעוע שלו שהוקם בלי אישור מרשויות
העירייה וממילא צריך להביא כבר בולדוזר כדי שיפנה אותו.
אבל אתם תעמדו ותתפללו שהשמן של הסלטים לא ישאירו כתמים על
החולצה וממילא מה זה משנה אם תמותו - בין כה וכה אם תיפול
קטיושה או טיל או אפילו סכין שיזרוק איזה ערבי לעבריכם ויצרח:
"אללה אכבר!", הרי שזה ככל הנראה גורלכם. הרי באותה מידה תוכלו
לשבת בבית שלכם, אפילו בחדר פנימי צמודים לקירות במשך שעות-
והיא תיפול עליכם ואז שום דבר לא יציל אתכם - לא אלוהים ובטח
שלא אולמרט או פרץ.
וודאי תקוו שהמקלט יגן עליכם? טעות מרה בידכם!
הוא אולי יגן, אבל כמה אפשר לשבת מחובקי ידיים במקלט מוקפים
בזקנים בילדים נוטפי נזלת המצווחים עד לשמיים ובזוגות שרבים
ומתווכחים מתסכול כפי שמעולם לא רבו?
אז תשבו שם שעה סמלית, אולי שעתיים, ואז תעלו בנון-שלנטיות
לסלון שלכם עם כוס קולה קרה ביד ומאוורר מול הפנים ותראו כמה
מופעים של זמרים שחיים בבועה התל- אביבית כדי שאתם שחיים
בתופת, תרגישו קצת בועה ותחייכו - לפחות קצת.

"למה לא היית זמינה?", אמא צורחת לי בפלאפון בפאניקה.
"כי הייתי במקלט ושם אין קליטה. או שאת מעדיפה שאשב בסלון
ואהיה זמינה?", אני שואלת בנחת.
"לא, לא, זה בסדר. ישבת במקלט, כן?", היא שואלת ופתאום היא
שומעת בחרדה את האזעקה אצלנו ברחוב עולה ויורדת.
"חייבת לעוף", אני אומרת בקול לחוץ ומנתקת מיד.
מכבה את הנייד כדי שאיש לא יפריע לי ושוב חוזרת לרבוץ בספה.

ואז שוב חשבתי בהבזק פתאומי של זיכרון על מרפאת הכאב.
תהיתי מה עושים שם ומה מרפאים? האם מרפאים כאבים חיצוניים או
פנימיים? האם צריך לכאוב כדי שיפסיק לכאוב והאם מטפלים בכאב עם
תרופות וסמים משככי כאב, או שבמרפאת כאב מכאיבים למי שרוצה
שיכאב- אבל בפיקוח?
למשל, אם נניח ממש כואב לך בפנים ואתה רוצה שזה יעבור ויעלם,
והכאבים מסרבים לכך ואתה ממש רוצה לשים להם קץ- אבל פחדן מידי
בכדי לפגוע בעצמך- אז תוכל להיעזר בהם. אחרי הכול, אתה תישאר
עם צלקות של חתכים של שתי וערב על זרועך אם תעשה זאת במו ידך,
והחברים שלך יצחקו איתך שהם רוצים לשחק עליך איקס עיגול ואפילו
לא ישאלו איך זה קרה ולמה רצית בכלל להתאבד.
המלחמה עושה לאנשים להרגיש ולהתנהג בצורות מוזרות.

לכן, אם אתה רוצה שהכאב הפיזי יפיג את הכאב הנפשי, לך למרפאת
הכאב ואז הם יחתכו אותך בצורה יפה ונקייה בלי זיהומים ובלי
סיכונים. יכאב לך נורא ואם תתעלף יוכלו מיד לאשפז אותך במיטה
נקייה עם מצעים לבנים וריח ליזול באוויר. אבל זה בסדר, תהיה
חיוור אבל בלי סימנים. איזה סטארט-אפ, מה?

אולי יש סתם אנשים שנהנים מכאב מכל סיבה שהיא, אולי הם סתם
מזוכיסטים שרוצים להרגיש כאב בלי מחויבות? הם נכנסים לחדר
סטרילי ואחות במדים לבנים ונקיים ללא רבב תיכנס עם שוט גדול
ביד.
"מורידה תחתונים ומתכופפת", היא תגיד לך במבטא רוסי כבד. אתה
תוריד תחתוני סבא לבנים ותתכופף אל מיטת הברזל הרוטטת
מתנועותיך בכל פעם שתצליף ותספר לך כמה שאתה חולה רע ואם רק
תתאפק תקבל בלון, אולי אפילו נשאר בלון אדום במיוחד בשבילך.
אתה תנשוך כריות ותפנטז על האחות מהצבא שמיששה לך את הביצים
ביום שבו התגייסת. ידעת שאתה כבר הולך לטירונות שבה לא תחזור
הביתה שלושה שבועות ובמשך כל הזמן הזה לא תראה נשים בכלל ולא
תזיין.
לא שזה משנה, כי ממילא רק בגיל 20 זיינת פעם ראשונה וזאת הייתה
מישהי עדינה ובתולה כמוך- היא אפילו מעולם לא התנשקה. איזו
לוזרית! היא אפילו הייתה מוכנה להיות עם חבר קרבי שחוזר פעם
בשלושה- ארבעה שבועות הביתה ליומיים רק כדי לומר שיש לה חבר
(וקרבי. ואז לסחוט מבטי הערצה). ואתה? מה אכפת לך? גם ככה
חיכית עד עכשיו, אז תחכה עוד קצת עד שהיא תגיד לך "כן"
ובינתיים תחייך אליה ותאמר כמה שאתה אוהב, אבל בפנים אתה תחשוב
באותו רגע על החריימה והקוסקוס של אמא. כן, כבר נמאס לך מהאוכל
השמנוני של הצבא.
וממילא לפני שהכרתם, פנטזת רק פעם בשבוע- כי זה הזמן היחיד
שהיה לך להפניק את עצמך. זה קרה בשמירה בשישי לפנות בוקר במגדל
שמירה כשהיית לבד, בודד ועצוב, פנטזת על האחות וגמרת לתוך
פלנלית משומשת.
אלוהים, אתה פתטי!!!  

ויום אחד נשבר לי הלב.
החבר שלי,  ברגע שהשתחרר מ"גולני", הוא שם לב שהוא כבר לא אפס
- הנה הוא כבר שזוף, שרירי ומשוחרר טרי. יש לו מלוא חופניים
סיפורי גבורה על היתקלויות עם מחבלים והוא פנוי להובלה לא רק
בשישי- שבת פעם בחודש, אלא כל השבוע, ופתאום אני כבר לא מספיקה
לו.
אני כבר בניתי על חתונה, בכל זאת יצאנו שנה וקצת והוא היה
הראשון שלי ואני שמרתי לו אמונים כל הזמן הזה, אפילו שהיו לי
הרבה פיתויים!
אומנם לא ממש הכרתי אותו, בכל זאת, כמה אפשר להכיר בחור כשאת
רואה אותו לכמה שעות בסוף שבוע פעם בחודש ובזמן הזה אתם עושים
אהבה בשקט שאף אחד לא ישמע ואז הוא נרדם עד למחרת, אפילו שהוא
בא אלייך רק בארבע אחר הצהרים.
לפעמים הייתי מחכה לו שעות כמו כלבה פתטית על המיטה שלו, מחכה
שהוא יבוא, שמה לו דיסקים שצרבתי במיוחד בשבילו על המיטה כדי
שישמע בדיסקמן שלו בנסיעות הארוכות לכל מיני מקומות שאפילו
אסור לי לדעת עליהם.
יושבת על המיטה וסוקרת את החדר, כבר בת-בית בבית שלו ואימא שלו
חולה עליי ואפילו אח שלו חולה עליי ויושב איתי שעות על גבי
שעות ומדברים על הכול. אח שלו היה סתם ג'ובניק מסריח שחוזר
הביתה כבר בצהרים ולא מזיע ומסריח בכלל ולכן היו לו הרבה
בחורות.
הוא היה מתייעץ איתי לגביהן ואני הייתי מתייעצת איתו לגבי
איתי, אפילו שהם אחים וזה כבר מביך - בייחוד כשהייתי מספרת לו
שאומנם הוא הראשון שלי, אבל נראה לי שבחורה יודעת מתי הסקס
מהיר מידי ולא מספק במיוחד כי החבר שלה גומר מהר מידי. הוא היה
אומר שזה צפוי כשמתפרקים רק פעם בכמה שבועות ובטח סיבוב שני
הוא קצת יותר סביר.
ובאמת, סיבוב שני היה יותר טוב ואח שלו החזיק מצוין, הרבה יותר
משבע דקות מטכ"ליות.

אז איפה הייתי?
כן, נשבר לי הלב. ככה, לשניים. באמת שאהבתי את איתי, את המניאק
הקטן הזה שניצל אותי לסקס וברגע שהוא השתחרר זנח אותי לטובת
איזו מלצרית צעירונת בלונדינית שפגש במלון שבו עבד כמלצר.
אני בטוחה שהיא מזדיינת יותר טוב. טוב, ככה זה כשאת פותחת
רגליים לכל דכפין.
מזל שברגע ששמעתי על זה, הייתה לי כתף מנחמת לבכות עליה. יורי,
החבר הטוב של איתי שגם היה ג'ובניק, סיפר לי את זה בעצמו כדי
שלא אגלה לבד. איזה נשמה הוא. ובאמת, כשהלב שלך שבור,
סקס-הנקמה הרבה יותר טוב מאשר הסקס הרגיל איתו.
ככה זה, אומרים שג'ובניקים נהנים יותר מקרביים ובסוף מסתבר
ההיפך.

עברתי במקרה ליד הקופת חולים ההיא ושוב ראיתי את מרפאת הכאב,
אז חשבתי לעצמי: אולי הם יוכלו לרפא את הכאבים שיש לי בלב (ועל
הדרך גם את הטחורים. אני לא בטוחה שבגילי הם אמורים לצאת...)?
לקחתי אוויר לריאות ונכנסתי לקבלה.
אמרתי לפקידה: שלום, זו מרפאת כאב?
הפקידה השיבה: כן. במה אפשר לעזור?
אני: אני רוצה לטפל בכאב
הפקידה: למה את מדברת על עצמך בגוף שלישי?
אני: למה הכוונה?
הפקידה: את כאב?
אני: לא, פשוט כואב לי הלב
הפקידה: כלומר, יש לך כאב בלב
אני: כן
הפקידה: אוי, זה מקרה מסובך
אני: למה?
הפקידה: כי קשה להפריד בין הכאב ללב. בדרך כלל הם מתבייתים
עליו די חזק- בין כמה ימים לחודשים ולפעמים אפילו שנים! אבל
באופן כללי אני אישית לא יכולה לעזור לך, אלא רק לכאב שלך
אני: אבל זה בדיוק מה שרציתי, שתעזרי לי  עם הכאבים
הפקידה: אז אלא אם כן אין לך ייפוי כוח מהכאב שלך, לא אוכל
לטפל בכאבים
אני: מה??
הפקידה: מה לא ברור? את בן אדם, נכון?
אני: כן
הפקידה: וזו מרפאה לכאבים נכון?
אני: כן
הפקידה: ולכן אנחנו עוזרים לכאבים להיפטר מבני אדם. בן אדם
שרוצה להיפטר מהכאבים, צריך ללכת לבית חולים ששם מטפלים
בחולים. פה מטפלים בכאבים.
אני: לא ברור לי... אני לא מבינה...
הפקידה: אלוהים, כמה אדם יכול להיות טיפש? זה כמו שבחדר מיון
ממיינים אנשים, במרפאת עיניים מטפלים בעיניים, במרפאת שיניים
מטפלים בשיניים ובחדר טראומה מטפלים בטראומה. לא רק לבני אדם
קשה להיות עם טראומה, גם לטראומה קשה להיות עם בני אדם ולכן
אנחנו מפרידים בין הטראומה לבן האדם - אלא אם כן זה עלול לגום
לנזק חמור לטראומה עד כדי כך שהיא לא תוכל להתגבר על עצמה.
תאמיני לי שגם לכאב זה לא בדיוק נוח לסחוב את כולך על הגב
שלו.
אני: אני מבינה...
הפקידה: עכשיו או שהכאב שלך ידבר בשם עצמו, או שתביאי לי ייפוי
כוח וחתימת נוטריון ואם אין אפשרות לאף אחד מהם, אז סיימנו כעת
את שיחתנו.
היא העיפה בי מבט טורדני.
הבנתי את הרמז.

בלילה הייתה לי שיחה צפופה עם כאב הלב שלי.
אני: אז אתה רוצה ללכת למרפאה? הייתי שמחה להיפטר ממך
כאב הלב שלי: ככה את אוהבת אותי? ליוויתי אותך כל חייך! את
חושבת שזה כל כך פשוט? עד שמצאתי לי לבסוף איבר נוח. אני מצטער
לומר לך, אני מקים פה התנחלות ולא מתכוון לעזוב! על רוחי
המתה!
אני: אז אתה מתכוון ללוות אותי לשארית חיי?!
כאב הלב שלי: עד שימאס לי וזה בטח יהיה מהר כי את כזאת מעצבנת
וגם יש לך נטייה להיות שמחה רוב הזמן ולהסתובב עם חיוך מטופש.
איזה מן תנאים אלו לעבודה? גם לי מגיע לחיות בתנאים של כאב
אמיתי ולא של תת-רמה! ועכשיו עזבי אותי בשקט, או שלא תוכלי
לישון כמה לילות טובים, בי נשבעתי!

הכאב שלי שקט לבסוף לכמה דקות.
היו אומנם כמה דקירות, הוא בטח התהפך במיטתו, אבל גם ככה
הטרדתי אותו יותר מידי. אני חושבת שראוי שאעזוב אותו לנפשו
לזמן- מה. לא טוב היות האדם לבדו, ובבני אדם לא ניתן לבטוח, רק
בכאב.
הכאב מוכיח לך שאתה קיים ושהמציאות שלך היא ממשית.

פעם רציתי שהכאב יעלם מתוכי, אבל הכאב הוא דייר קבע כבר זמן רב
כל כך, עד שאיני יכולה לדמיין את חיי ללא שותפתו בחיי.
ללא הכאב, חיי יהיו ריקניים ומשמימים.
אני לא אדע אם אני חיה או מתה.
הכאב הוא למעשה תזכורת תמידית לעובדת עצם קיומי.
אני כואב- משמע אני קיים.

אני והכאב שלי עכשיו חברים טובים. כשצריך, הוא מסתלק לכמה זמן
או נכון יותר לומר רובץ במקומו בשקט, וכשהוא מבקש אני משתדלת
להתחשב, ואם אין משהו שיזין אותו חיצונית, אני דואגת להכאיב
לעצמי כדי שהוא ייהנה ולא יצטרך להתאמץ יותר מידי.
אני והכאב שלי, הכאב שלי ואני. אנחנו כבר חלק בלתי נפרד אחד
מהשני.
לפעמים אני חושבת שלולא הכאב, בטח אני לא הייתי אני...


שוחזר בעקבות נפילת במה