ילדים רבים תוהים למה קיימת פיית השיניים, למה היא אוספת את
השיניים? כילדה שגדלה על סיפוריו של רודיארד קיפלינג שסיפק
הסברים מתקבלים על הדעת על תופעות מעניינות בעולם, שמתי לי
למטרה לגלות מדוע פיית השיניים גונבת שיניים מילדים תמימים
שכמותכם ולהביא בפניכם את ההסבר. ודאי תרצו לדעת, ילדים חמודים
שלי, כיצד מידע זה הגיע לשכמותי? אולם לא אספר לכם, מאחר וזהו
סוד וטיבם של סודות לא להתגלות, על כל פנים - לא להתגלות
במלואם.

היה זה ערב חמים של קיץ לוהט. אנשים הזיעו במיטותיהם ואף
מאוורר לא הקל על ייסוריהם של האנשים הלנים בשלווה מי יותר ומי
פחות במיטתם. חשכת הליל עטפה את העיר הדוממת ואלומות פנסי רחוב
תמירים צבעו בהבלחי אור מטושטש קטעים נבחרים ברחוב הארוך הלוטה
בחשכה.
אישה שמנמנה וכבדת חזה בשמלה הדוקה עד להתפקע, הגיחה מאחורי
בניין אפור בעל טיח מתקלף, הביטה היטב ימינה ושמאלה עד שווידאה
כי איש אינו בנמצא, ואז החלה לרחף מעלה עד שהגיעה לקומה
הרביעית. היא הציצה מבעד לחלונות הרבועים בעלי הזגוגיות
המטונפות, עד שמצאה את מטרתה לשמה הגיעה עד הלום - ילדה בת חמש
שנמנמה לה על מצעי אינויאשה בשלווה השמורה למלאכים ולילדים
קטנים ותמימים בלבד.

היא שלפה את מטה הקסמים שלה מחריץ שדיה האדירים, הקישה בו פעם
ופעמיים על הזגוגיות והחלון נפתח חרישית. האישה הכתה בכנפיים
דמויות השפירית השקופות והזוהרות שלה, וניסתה להיכנס מבעד
לחלון - אולם ראשה נחבט בתקרתו.
"אלוהי החניכיים השחורים והרקובים!", גידפה בקול רוגז. "הייתי
צריכה לקחת את המשרה באירופה ולהיכנס דרך ארובות ולא דרך
חלונות צרים!"
היא השתחלה במאמץ רב דרך החלון, לא לפני שקיללה את האדריכל ואת
הבנאים, ונחתה ברכות על הרצפה. בצעדים בלתי מורגשים פסעה
לכיוון מיטת הילדה הנמה. היא הקישה במקל הקסמים שלה על ראשה של
הפעוטה והוא צף למעלה, סנטרה נמעך על חזה הצעיר והשטוח שבעתיד
הלא כל כך רחוק כפי שציפתה, עוד ישגע נערים רבים. הפיה דחפה כף
יד שמנמנה עטויה בטבעת זהב גדולה משובצת באבן אודם מרובעת ותרה
אחר השן המיוחלת במאמץ רב. לבסוף הרימה אותה בהינף ניצחון
והידקה את אצבעותיה סביב שן טוחנת זעירה.
הפיה הוציאה שקיק בד קטן והטמינה בתוכו את השן בעדינות מרבית.
את השק הכניסה בכיס שמלתה והוציאה שקיק מרשרש אחר שמתוכו שלפה
מטבע בן עשרה שקלים חדשים. היא החדירה אותו מתחת לכרית הרכה
והקישה שנית עם המקל על ראש הפעוטה שחזר למקומו בשקע הכרית.
הפיה סבה על עקביה, ריחפה מבעד לחלון והמשיכה לבית הבא.

היא הוציאה מפה של גוש דן מהכיס וראתה נקודה מהבהבת ברמת אביב
ג'. היא הקישה באצבע צרדה והופיעה בשניות מועטות מול וילה
ענקית עם בריכת שחיה רחבת ידיים וגינה מטופחת. היא שמעה הפעם
זמזום מתגבר באחורי ראשה - זוהי השן שקוראת לה ולא חדלה עד
שהשן מצטרפת לאחיותיה בשקיק. הפיה סקרה בהנאה גלויה את הווילה,
עד שהגיעה לחדר המיועד.
הפעם, הפיה הקישה במספר מקומות על קירות הבית, עד ששמעה רעש
עמום של נטרול מערכת האבטחה והאזעקה של הבית ונכנסה באין מפריע
לחדר השינה של גילי בן השש וחצי. המיטה הייתה ריקה ומיותמת,
מצעיה סתורים ובובת בראץ עירומה עם איברים עקומים השתרעה לרגלי
המיטה (אמו הייתה בעד גידול גבר מטרוסקסואל).
"היכן הילד?", שאלה את עצמה בקול ואז שלחה יד מתחת לכרית.
"אולי הלך לשירותים?"
היא הרימה את הכרית ולא מצאה שום שן. היא הסירה באבחה אחת את
השמיכה, אולם גם הסדין היה ריק. היא כיווצה גביניה והחלה לתור
אחר השן האבודה בכל המיטה - תוך שהיא אחוזת תזזית. השן הייתה
בחדר, היא חשה בזאת, חשה בזמזום המתגבר באחורי ראשה. בדיוק
כשכבר כמעט עמדה להתייאש, קפץ מבין הצללים ילד בעל שיער סתור
ופיג'מת פו הדוב.

"חיפשת את זה?", שאל אותה בחיוך ערמומי שהשן הקדמית בו הייתה
חסרה וחור שחור נפער תחתיה. כף ידו הפרושה לכיוונה הציגה שן
לבנה ונוצצת הנוטפת חוטי רוק.
"תן לי את זה, ילד נחמד...", ביקשה בחיוך שחשף אין-שיניים
וחניכיים שחורות, כך שהוא נראה כבור ללא תחתית. זה הפחיד ילדים
קטנים (וגם מבוגרים, חתולים וכלבים - אבל הבה לא נתעסק בזוטות)
ולכן היא תמיד הגיעה בלילות, בזמן שינתם על מנת שלא יתקלו בה.
בגלל חוסר בשיניים, דיבורה היה מצחיק ומוזר.
הוא צחק וקפץ ידו. "מה תתני לי בשביל השן?".
היא עיקמה את שפתיה הדקות. "משא ומתן? איזו חוצפה!", ואז שלפה
את המטבע בן העשרה שקלים שהכינה מבעוד מועד.
"זה סתם...", צחק בקול פעמונים. "אולי גלידה אני קונה בזה, את
סתם קמצנית! אבא כבר נותן לי יותר!".
"תן לי את זה, גמד קטן ומרושע!", סבלנותה פקעה, הגיל נתן בה
אותותיו.
"נה נה נה נה...", צחק והתחבא.
היא רצה אחריו. "תן לי את השן שלי! היא שייכת לי! לי!
לייייייי!", צעקה.
"לא ייאמן כמה שהילדים של היום חמדנים!", אמרה במרמור בולט,
אחזה בחוזקה בידו וניסתה לפותחה בכוח, אולם זה לא עלה בידה.
"פעם היית נותן להם שקל, והם היו מרוצים עד הגג... אבל היום!
נותנים להם שן, והם רוצים את כל הלסת...".
"לא רוצה ולא רוצה!", צרח הילד והזיז במהירות את השן מיד ליד.

"תן לי!", שוב כמעט וצרחה, אולם ניסתה בכוח לדבר בטונים נמוכים
כדי שהוריו לא יתעוררו משנתם.
"עבודה מחורבנת, אני צריכה להיות השדונית של סנטה או משהו!",
חשבה לעצמה. "שם לפחות הילדים מעריצים אותך. או אולי להתחפש
לאליהו הנביא, שם לפחות משאירים לך יין וגם דלת פתוחה ולא צריך
להתאמץ יותר מידי בכניסה".

גילי רץ לחדר השירותים הצמוד לחדר השינה שלו והחזיק את ידו
הקפוצה מעל לאסלה ואיים לפתוח אותה.
"ילד כפוי טובה!", כבר לא יכלה להתאפק וצרחה באימה במתרחש לנגד
עיניה.
גילי לעג לה ופתח את היד.
"לא!", קראה בקול חרד וצפתה חסרת אונים בשן הנבלעת בנבכי הביוב
הישר לתוך צחנת מימי הירקון כשהדיח את המים.
"באתי לפה לקחת שן, ואני אקח אותה!", פיה שצף קצף.
היא תפסה את הילד בגרונו וניערה אותו בעוצמה. ביד אחת לקחה את
המקל, הפכה אותו בלחש קסמים לצבת גדול וחלוד, דחפה אותו לפיו
של הילד מוכה האימה, אחזה חזק בשן הצמודה לשן שנשרה ומשכה
בחוזקה גדולה כל כך, עד ששניהם עפו לאחור. היא צחקה ברשעות
כשראתה חור גדול עוד יותר פעור במרכז פיו ובסילוני הדם
המשפריצים לכל עבר, בדמעות הנהי של הילד הבוכה.
"אולי עכשיו תלמד לקח, כן?", שאלה וניסתה להזכיר לעצמה בהמשך
לצנזר את החלק הזה, כדי שלא להרוס את השם הטוב שלה, אבל עקב
הסניליות שלה, כבר שכחה אפילו היכן היא גרה.
"ביי ביי, ננס!", ה-ס' שלה שרקה והיא פשוט נמלטה מהמקום ותוך
שניות מועטות הופיעה בביתה הקט והנסתר ביערות הכרמל. כשהבחינה
שהיא בביתה, נאנחה אנחת רווחה - בפעם שעברה לא הייתה מרוכזת
מספיק בלחש (למעשה שכחה חלקים ממנו, אבל היא מנסה להדחיק
ולהתכחש לעובדה הזו) והיא מצאה את עצמה בקוטב הצפוני,
כשפינגווין מחבק את רגלה.

היא פתחה את שקיק השיניים ושפכה אותו בעדינות על השולחן משל
היו אבני חן טובות שיש לברור אותן בקפידה ולהעריכן בעין
מקצועית. אחת אחת בחנה, ולבסוף המטירה עליהן אבקת קסמים ורודה
וכל ששת השיניים קפצו לפיה והסתדרו כחיילים ממושמעים בחניכיה
המרקיבות ומעלות הצחנה (כשהייתה בקרבת ילדים, הייתה מטילה לחש
כנגד צחנת הפה על מנת שלא להעירם. לו הייתה מעט יותר בינה
במוחה של הפיה מיודעתנו, אולי הייתה משכילה להשתמש בלחש זה,
להפכו לנוסחה ולמוכרה לחברות למשחות שיניים ולמי פה) עקב עששת
כבדה.

לפני כמה שנים, רופא השיניים של עולם הפיות נפטר והלך לעולם
שכולו טוב ולא נמצאה פיה אחרת משכילה שתחליף את מקומו. כך,
הפיות סבלו מבעיות שיניים חמורות שניסו לפתור בעזרת לחשים
וקסמים שמצאו בספר הפיות הקסום שהופקד בידי מלכת הפיות ביער
בנורבגיה. אלא שלא כל פיה יכלה להרשות לעצמה לקחת חופשה
מתפקידה במדינה בה היא נמצאת ולצאת לארמון מלכת הפיות לקבלת
המזור המתאים.
גם הפיה שלנו לא יכלה לעשות זאת, ומצב פיה היה בכי רע עקב
תפקידה הקודם - פיית הממתקים. "תאונת עבודה", היא קראה לזה
בבית המשפט העליון לפיות וביקשה כי לפחות יפצו אותה על הליקוי
שהתרחש כתוצאה ישירה מעבודתה, אולם השופטת העליונה דחתה את
בקשתה וטענה שמחלת השיניים והחניכיים נגרמה כתוצאה מאכילת יתר
של שוקולד וממתקים בחייה הפרטיים ולא בגלל עיסוקה ורק ניאותה
להעבירה לתפקיד פיית - שיניים וזאת בגלל שלפני מאתיים ושלושים
שנה לפי ספירת הפיות, הפיה שלנו "גנבה" את בעלה היקר של השופטת
הקשישה. "ככה זה בחיים...", צחקה אז הפיה שלנו.
ואז הגיעה תורה של השופטת ללעוג לה בציניות כשגזרה את דינה.
"ככה זה בחיים", אמרה השופטת כשהטיחה את הפטיש על השולחן
בחוזקה. היא הייתה מרוצה מאוד - במשך שנים היא רק חיפשה כיצד
לנקום בה ושלחה אותה לארץ מוכת-גורל, פיגועים, חמסין
ופוליטיקאים מושחתים, לישראל.

הפיה הביטה במראה הגדולה וחייכה. שיניים קטנטנות זהרו ונצנצו
לאור הירח הכסוף.
"מה לא עושים בשביל שיניים", נאנחה.
היא נזכרה בספר המופת של ילדותה, על "תירס חם בים בם",  והביטה
בערגה על קלח התירס החם והממולח שניצב מיותם בסיר הבישול על
הגז, מחכה שינגסו בו, אך ללא הועיל...