יונתן הביט בי ואז הוריד את הראש כאילו שפתאום יש על הרצפה
משהו נורא מעניין. אני הושטתי אצבע מלוכלכת מהשוקולד שרק לפני
שנייה סיימנו לאכול והרמתי לו את הסנטר בעדינות. הוא הביט בי
בעיניים הירוקות האלה שיש לו ואמר לי בשקט, כאילו שהוא מתבייש,
"אני לא יכול, אני צריך ללכת".. מבלי לחכות שאני אגיד לו
להתראות או משהו כזה, הוא נעל את הנעליים החומות שלו ויצא מהר
מהדלת.
נשארתי על המיטה, יושבת. חשבתי למה הוא הלך פתאום, באמצע
הדברים הוא תמיד קם והולך. בהתחלה, כשזה היה קורה, הייתי
מתחרפנת, בטוחה שזה בגללי. אבל לאט לאט הייתי מבינה שזה יונתן.
הא מוזר כזה, תמהוני, ווירדו, לא מחכה שאף אחד יעצור אותו או
אפילו יזרז אותו, הוא עושה את מה שהוא רוצה. וגם אם הוא פוגע
במישהו
זה פחות כואב כי אתה יודע שהוא עושה את זה מתוך מרדנות ותו לא.
יכולנו לדבר רק כשלא היה אף אחד בבית. יונתן נורא התבייש.
ההורים שלי לא נתנו לי לדבר איתו, אז הייתי צריכה לברוח יחפה
מהבית ברגע שמישהו הולך. יחפה בגלל שרגליים יחפות עושות פחות
רעש
במדרגות. יונתן נורא אהב את כפות הרגליים שלי, את החלק הרך הזה
שמרגיש כמו כרית רכה.הוא היה מסוגל לשבת וללטף לי את הרגל במשך
שעות. אבל שעות לא היו לנו, אז נאלצנו להסתפק ברבעי שעה, שהפכו
עם הזמן לחמש דקות ומאז כבר אפילו דקות זה היה נדיר.
מבטים חטופים בחדר המדרגות או בדרך למכולת ומאז כלום.
אחרי כמה זמן, כבר התחלתי לחפש אותו. לא הסתפקתי בלראות את
העיניים הגדולות שלו מאחורי הדלת שנייה לפני שאמא נכנסת הביתה
וסוגרת אותה. רציתי לראות אותו. לדבר איתו. וכשהיינו יחד, לא
היה לי מה להגיד. פשוט ישבנו שם על הדשא ושתקנו.
אבל זה מה שהיה טוב כ"כ, השתיקה שידעת שהיא טובה יותר מאלף
שעות של דיבורים.
הייתי הולכת לחפש אותו בבית שלו, כמובן שלא מצאתי אותו ברוב
הפעמים. אבל זה לא שינה כלום. תמיד אהבתי לחפש את יונתן.
יום אחד, אמא תפסה לי ביד חזק חזק, כאילו שכל רגע היא עומדת
לתלוש לי אותה, והושיבה אותי בכוח על הכורסא בסלון.
היא מייד התחילה להגיד לי שאסור לי וליונתן להיות ביחד, שכמובן
שזה לא ראוי ושההורים שלו דורשים שנפסיק. כמובן שהבטחתי לה
שנפסיק, אמא שלי כועסת ואני אעצבן אותה עוד יותר?.
ביום שלמחרת ובעצם בחודש שאח"כ, כבר לא ראיתי את השיער השחור
הכהה עם התלתלים הקטנים והצפופים וגם לא ראיתי את העיניים
היפות האלה, שתמיד מביטות כאילו שאין דבר יותר מעניין לראות
כרגע חוץ ממני, גם לא ראיתי את החיוך המבויש שלו.
לא ראיתי את יונתן.
התגעגעתי אליו כמו שהים מתגעגע לחוף בעת השפל, וקיוויתי לפגוש
אותו שוב, אפילו אם רק לאלפית שנייה, לראות או בעצם לבדוק אם
הצחוק שלו, המתגלגל הזה, והעיניים המהממות שתמיד יכלו לקרוא
אותי אפילו בלי שאמרתי מילה, עדיין נמצאים שם. אם הם עדיין לא

נעלמו בכל הזמן הזה שלא ראיתי אותו.  הייתי עומדת במרפסת כל
יום בארבע, כי ידעתי שבשלוש וחצי הוא מסיים שיעור פסנתר ובארבע
הוא תמיד מגיע הביתה. אבל יונתן לא הגיע בארבע ולמרות שחיכיתי
לו בחלון מוכנה לדבר איתו, או אפילו לגרום לו להביט בי לשנייה
שאומרת הכל, הוא לא הגיע בארבע, גם לא בחמש, וגם לא בשש. אחרי
הרבה אחרי-צוהריים שכאלו, בציפייה ליונתן שיבוא, מתכננת עד
פרטי-פרטים את השיחה שננהל, ואיך נחזור לדבר אחד עם השני את
השיחות המעמיקות האלו, שרק איתו יכולתי לדבר ככה, החלטתי לעלות
עד לקומה ה4-, ולדפוק לו בדלת עם השלט הסגול הקטן והמעצבן הזה
שכתוב עליו
בגדול, יותר מדי גדול, את שם המשפחה שלו, ואכנס פנימה כמו סופה
וארוץ לחדר שלו, אפתח את הדלת (אם היא לא נעולה) ואדבר איתו.

אבל כשעליתי לדירה השמינית בבניין שלנו, אף אחד לא ענה. זה לא
היה בתכנונים שלי. בכל הפרטי פרטים שתכננתי זה ממש לא היה
מתוכנן. הייתי בטוחה שאמא שלו תפתח את הדלת ותתעצבן לראות
שזאת אני אבל אפילו היא לא פתחה את הדלת. גם אבא שלו, שאף פעם
לא נמצא בבית וכשהוא כבר חוזר מהעבודה בשעות הערב המאוחרות, זה
ממש לא מעניין אותו מי בדלת. חיכיתי כמה דקות ליד הדלת, חשבתי
שאולי הם ישנו או משהו. אבל אחרי 5 דקות או אולי אפילו יותר של
לחכות ליד הדלת מחכה בעצבנות שמישהו יפתח אותה, התייאשתי
וירדתי בחזרה הביתה. פתאום, משהו כמו שלוש דקות אחרי שרבצתי
כמו כלב מת על המיטה המקרטעת שלי, שמעתי צעדים במדרגות.
בגלל קירבתו המאוד לא נוחה של החדר שלי לחדר המדרגות של
הבניין, אין סיכוי שאני לא אשמע כשמישהו נכנס, יוצא או דוהר
לתוך או מחוץ לבניין. הצעדים מיהרו ועצרו בערך ליד הדירה שלנו.
לא הייתי בטוחה מי זה אבל היה לי די מושג מי זה יכול להיות.
רצתי כמו מטורפת לדלת, ופתחתי אותה בהיסטריה. כצפוי, זה היה
יונתן. טוב, בעצם זה לא היה ממש יונתן. הוא נראה לגמרי אחרת.
השיער שלו היה הרבה יותר קצוץ, ואפילו נראה חלק. התלתלים
הקטנים והמסובכים שאהבתי כ"כ לגעת בהם כמעט ולא נראו והעיניים
הירוקות המהממות שלו נראו חומות ועצובות. גומות החן נעלמו בתוך
הקמטים החדשים שהיו לו על הלחיים. הוא התיישב על המיטה שלי
ואמר: "אני מצטער שלא יכולתי לדבר אתך. שלחו אותי רחוק מכאן.
ההורים שלי גילו עלינו, כלומר שנפגשנו, ושלחו אותי לפנימייה
רחוק מכאן. ני-ניסיתי ליצור אתך קשר
אבל לא נתנו לי. ההורים שלי המציאו איזה תירוץ מזעזע עליי וככה
אנשים עקבו אחריי כל היום ולא נתנו לי לזוז מהחדר לכל מקום חוץ
מללמוד. התגעגעתי אלייך, זוהר". ובפעם הראשונה
מאז כל השנים שהכרתי אותו, ירדה דמעה בגודל של פנינה, ומבהיקה
כמעט כמוה על הלחי שלו. נישקתי אותו חזק חזק, כאילו כדי לוודא
שזה עדיין הוא. שלא שינו לי אותו. מאז ומתמיד להורים של יונתן
הייתה בעיה איתי. אולי כי אני לא תלמידה מצטיינת כמוהו, והם
חששו שאני אדרדר את הבן הבכור שלהם, מקור גאוותם. אבל משום מה

זו נראתה לי סיבה קטנה ולא מוצדקת. מי היה שונא את החברה של
בנו רק בגלל שהיא לא תלמידה טובה?
אפילו ההורים שלי, שהם די משוגעים, אבל רצוי לציין שדי נחמדים,
בחיים לא היו עושים דבר כזה. מאז שאני זוכרת את יונתן ואת
הפגישות שלנו, כמעט כל הזמן ניסינו לברוח מהם, לחפש דרך להיות
ביחד ולבד בלעדיהם. אבל ההורים כאילו יש להם איזה דרך מסוימת
לדעת תמיד
איפה אתה וגם לי וליונתן נורא קשה היה להתחבא. ההורים של יונתן
היו מוצאים אותנו תמיד. כאילו מתוך הכרח היינו כבר מפסיקים
להתחבא כי היינו יודעים כי ימצאו אותנו. אבל מרוב אהבה, גם לא
רצינו להפסיק את הקשר. אהבנו יותר ממה שאדם אהב את חווה. יותר
ממה
שרומיאו אהב את יוליה ויותר ממה שהשמיים אוהבים ענן. אהבתי
אותו בטירוף. כל מחשבה פנויה בתאים האפורים שלי ניתנה ליונתן.
הייתה לו שייכות כמעט אובססיבית עליי.
גם כשהוא לא היה קרוב אליי הוא כאילו תמיד היה איתי. תמיד
יונתן. כשהייתי איתו הרגשתי בהיי, כאילו שעכשיו אני מממשת את
הזכות שלי לאושר,וכשהייתי בלעדיו, הרגשתי כאילו אני בחוסר,
במינוס, כאילו חלק שלי שאני לא יכולה בלעדיו חסר לי. הוא היה
הכרחי בעיניי, כמעט כמו מים ולחם. כאילו אין חיים בשבילי ללא
יונתן. אצלו המצב היה קצת אחרת. הוא אהב אותי אבל לא ידע איך
להתחמק מההורים שלו,
וכמו שאלוהים רק יודע, יונתן לא יכל בלי ההורים שלו. אני
יכולתי בלי ההורים שלו,אבל מה החוכמה, הרי זה לא ההורים שלי.
אני אהבתי ויכלתי להילחם עד מחר בבוקר בטחנות רוח אבל יונתן
היה נורא תלוי בהורים שלו, כמו מריונטה כזאת כמו שראינו בפראג,

אבל בלי ההורים שלו, המריונטה הזאת הייתה בלי חוטים.
קרעו לו את החוטים ליונתן. כאילו לקחו לו מספריים כתומים
רגילים כאלו ופשוט גזרו לו את החוטים שמחברים אותו למי שמרקיד
אותו. ויונתן כבר לא יכל לרקוד. ואם הוא לא יכל היה לרקוד, זה
כאילו היה שכבר לא היה בינינו כלום. כל רגש החיים שהיה אצלו,
כל מה שאהבתי
אצלו, פתאום כבה. כמו נורה שחוט הלהט שלה התפרק. יונתן היה
ריק. ניסיתי וניסיתי לדבר איתו אבל לא הצלחתי. הרגשתי כאילו
חומת ברלין עומדת בינינו. כאילו אין לנו כלום.
אני מנסה לדבר איתו ולא מצליחה. אני מרגישה ריקה בלעדיו. כאילו
אין לי כלום.
השתגעתי. הייתי באה אליו רק בשביל לבדוק שהוא עוד שם. שהוא לא
מת לי פתאום. וגם  זה לא היה מוגזם. הרגשתי כאילו אין לי מים,
כאילו אני מתייבשת. בשבילי יונתן היה המים שלי, הכל. הוא היה
המים במפל שלי. הוא היה האש בלהבה שלי. הוא היה חיי. הוא היה
האדם הכי חשוב לי ופתאום הוא כבר כבה. הוא לא נמצא איתנו.
הוא לא היה מוכן לדבר איתי אבל גם לא עם ההורים שלו. זה מה
שחירפן אותנו. הוא היה לבד. לא עם אף אחד. הרגשתי שאני מאבדת
אותו. איבדתי את הקו השפוי שלי שחיבר אותי בין המציאות לחלום
חיי. חלום חיי היה יונתן כמובן.ופתאום נשאר רק חלום. אין יותר
חיים. יונתן כבה. חיכיתי לו שנה, שנתיים. הייתי באה אליו כל
יום ומנסה לדבר איתו. להרגיש את אותו הקשר החי שהיה לנו לפני.

להעיר אותו. לדבר איתו, לגרום לו להרגיש את מה שהרגיש לפני
שנתיים. את האהבה והרגש והתשוקה. אבל הוא לא התעורר. זה היה
כמו לדבר לפסל. הפנים היו עדיין אותן הפנים, אבל זה כבר לא היה
יונתן. מה שאהבתי אצלו לא היה השפתיים אלא הרגש שבשפתיים,
התשוקה והאהבה שבערו בשפתיים האלה. תשוקה שכבר לא הרגשתי,
בלעדיו. לא הבנתי מה קפץ אצלו בפיוזים. איך פתאום יום אחד הולך
בנאדם. הולכת הנשמה. אולי זה היה בגללי, אני מקווה שלא, המצפון
שלי לא יוכל לסבול את זה, מרוב שאהבתי אותו. אולי זה בגלל
ההורים שלו. אצל יונתן, הכל עובר דרך ההורים. אם ההורים שלו לא
הסכימו, אין רעיון. הכל עבר דרכם.כשאני לא אושרתי, יונתן
התפרק. הוא לא ידע מה לעשות. זה היה או אני והאהבה או ההורים
שלו, העבר שלו והמורשת שלו. מרוב חילוקי דעות וסיבוכים הוא
פשוט התפרק. כמו מנוע
של אופנוע שרכבו עליו יותר מדי חזק בכבישים. רק שאצל יונתן אין
בלמים. ואין מאייד ואין מי שיציל אותו מהטרגדיה האיומה הזאת של
מוות. הוא מת לנו פתאום. באמצע החיים. הלך לי האהבה שלי. האור
שלי. האדם היחיד שאי פעם הרגשתי קשורה אליו. הרגשתי לבד.
אנשים אולי לא יבינו איך ילדה בגיל שלי יכולה לאהוב. אבל אותם
האנשים גם לא יבינו שלאהבה אין גיל, אין מקום ואין זמן. יש לה
רק הווה. ולפעמים גם עתיד. את העתיד שלנו יונתן ואני כבר לא
נממש. אולי רק בחלומות. אבל אני מקווה שאם יום אחד אני אפגוש
בו,
אותו הברק בעיניים, אותה התשוקה בשפתיים, עוד תהיה שם. מחכה רק
לי שאבוא אליו שוב.