הוא הלך בשדות...
מסתובב לו בין עצי התאנה והתפוח שניצני פירותיהם נראים קלושות
בין טיפות הטל מהלילה הקודם...
ליבו מלא בשאלות קשות כמו סלע צור איתן אשר תשובות אין
בנמצא...
רק אתמול קרא עליה קדיש אפילו שלא היה חייב...
בדמי ימיה נקטף ענף חייה והוא , שישב בצל הענף הזה וחסה בצילו
אל מול החום הלוהט השורר בחוץ נשאר כעת ערום ועריה, מאכל
לנשרים הסובבים מעליו במין מעגל קסמים...
משחרים לבשרו הרך, לשם כך בורא עולם יצרם והם ממלאים את תפקידם
במעגל החיים באכזריות יעילה...
היא אפילו לא אמרה לו שלום...
לא נשיקה, לא חיבוק, לא מכתב, לא רמז קל שבקלים למה שעתיד
להיות האבן הראשונה שנפלה לה מהחומה שהגנה על חייו...
הוא היה אבוד...
"אהובתי! קחי אותי איתך - אם אין את לי, מי לי?"
"למה?! קדושי הנמצא במרומי אל על, יושב על כיסא כבודו, פונה
אני אליך בשעה זו של צרה ומצוקה"
אך כלום לא קרה...
אין קול ואין עונה...
חזר הוא לביתו, שם ראשו על הכרית ונתן לנהר המים הנשפך מעיניו
להיספג לאיטו...
"אל תדאג, ילדי הקט..." שמע הוא קול קורא אליו ממרומים ,
"אלוהים, לוקח הוא רק את הטובים"
"אבל למה?" שאל בבכי "למה אותך? ואני? מה אני בלעדייך? כעפר
הארץ..."
"אשמור עליך כמו תריסר מלאכי עליון" אמרה בקול הרך והמלטף שלה
"קום נא בני, אמור לעולם כי הינך בני ואני אימך וידעו כי את
מורשתינו אתה ממשיך"
זה היה נראה כאילו נצח עבר על פניו ונדמה היה כ-ברחלוף...

אלו הם חייו, אלו הם חיינו...
וביום השביעי שהמבקרים הפסיקו לפקוד את הבית הלבן אשר ניצב על
הגבעה הכי נמוכה בעיר...
אזי יצא הוא מביתו...
יצא והלך לבלי שוב.