אדי קיבל את התואר "אס יו מאה"  ממכונאי הטנקים ששירתו בגדוד
שבו היה אדי נהג טנק.
100-SU הוא משחית טנקים מתוצרת רוסיה, שהיה בשרות מדינות ערב.
מה שהכלי הזה לא עשה לטנקים של אדי במלחמות, עשה אדי לטנקים
שלו בזמן שלום: הוא הרס אותם. אדי היה שם דבר אצל מכונאי
הטנקים, חלק ממורשת הקרב של חיל חימוש.
אדי התחיל להיות פגע רע עוד בשלב ה"מקצועות" בבית הספר לשריון
(בסל"ש). הוא נקט בשיטה ישנה - לתפוס מנוחה בזמן אימונים: תקלה
בטנק משביתה אותו. הצוות חוגג עד שהמכונאים באים ומשמישים את
הטנק. אמנם יש לצוות מספר מטלות באותו זמן, כולל עזרה למכונאים
ואבטחה, אך נותר להם מספיק זמן לקפה, לסיפורים  ולתנומה
רצינית.  
אדי סיים את לימודיו בבסל"ש והמשיך להשתלם בפלוגה מבצעית. הטנק
שלו, ה- 13 AMX, היה טנק קל-משקל וטרף קל למעלליו, עד שמישהו
החליט להפריד בין אדי לטנק שלו ושלח אותו לטפל בטנקים בימ"ח
(מחסני חרום).
אני הייתי מכונאי טנקים טרי, והגעתי לשרת במחנה של אדי. הוא
היה זה שהקביל את פניי עם מקהלה שצעקה: "עוד שומר הגיע". הוא
לא נתן לי אפילו שביב של תקווה לשרות מתקבל על הדעת. הוא צדק,
אך זהו סיפור אחר. אדי היה חבר נפלא, בדרן ורקדן שלא היו לו
מתחרים. הוא כבר לא הרס טנקים להשגת מטרה, אבל הוא נהג לערוך
מרוצי טנקים בשבתות, עד שפעם מפקד המחנה נסע על הכביש שליד
המחנה וראה טנקים דוהרים בשדות.
אדי השתחרר משרות חובה, אך נשאר באותו גדוד, כנהג טנק
במילואים. עוד באותה שנה נפגשנו באימון חורף. אדי הסיע את הטנק
שלו לתוך דופן של ואדי וריסק את המצמד. החלפת מצמד בשטח נמשכת
יומיים. הטנק הזה כבר לא חזר לתרגיל. זה היה תרגול טוב
למכונאים, אבל צוות הטנק לא התאמן. באותו אימון אמר קצין
החימוש של גייסות השריון: "תגידו לי שאשתי מתה ולא שטנק שפך
מנוע".
השנים חלפו, הטנקים הקלים נמכרו ועברנו לשרת בטירנים, הטנקים
הרוסיים שהיו שלל ממלחמת ששת הימים. מספר שנים לא שמעתי מאדי,
נפרדו דרכינו. אחרי מלחמת יום כיפור עברתי לשרת כקצין חימוש
בגדוד טירנים. באחד התרגילים ראיתי טנק תקוע וצוות עליז חוגג
לידו. אדי היה הנהג. רשמתי לפניי את כינויו ברשת. באחד הדוחות
על תקלות, שהגיעו אלי, הופיע  הטנק של אדי. התקשרתי אליו,
הצגתי את עצמי והצעתי לו שלמען טובת כולם הוא יבדוק אם הוא
יכול להתגבר לבד על התקלה. תוך דקות ספורות חל שיפור במצבת
הטנקים הכשירים בגדוד.
בשנים הבאות צה"ל הקטין את תכיפות האימונים. נפגשנו בעיקר
בתעסוקות אבטחה בסיני וברצועת עזה. באחת השנים היה תרגיל
חטיבתי, שהתפרש על שטח עצום בנגב. באחד הלילות קרא לי גדעון,
הקמב"ץ. חסר לו טנק. הצלבנו מידע, אך ללא תוצאות. אני בדקתי את
הניירת שלי והקמב"ץ טלטל את כל החטיבה. בשתיים לפנות בוקר הוא
קרא לי שוב. מצאו את הטנק תקוע בחולות חלוצה, ליד רחובות בנגב,
וצריך להוציא אותו משם בגרירה. לא הבנתי מה הדחיפות, כי בעוד 4
שעות יעלה שחר של יום חדש, ובסופו של דבר זה רק תרגיל.
כשהייתי משוכנע שזו לא גחמה של הקמב"ץ, לא ראיתי טעם להתעקש.
הערתי חצי מהסדנא המרחבית, וכשהם השתכנעו הם השאילו לנו טנק
חילוץ.
עוד לפני אור ראשון הגענו אליו. נהג הטנק, איך לא, היה אדי.
הצוות כעס עלינו שהפרענו להם ליהנות מעוד שעתיים שינה. הפעם לא
עברתי על זה בשתיקה, כי הוא חיבל גם בקשר, גם באימון וגם
באמון, וזו שבירה של כללי המשחק. סיפרתי לקמב"ץ על מעללי אדי
בצבא וחזרתי לשגרה.
הייתי עם אדי בפינוי ימית, באותו גדוד. הוא היה מהקשישים
בפלוגה שלו, מאלה שלא יכלו להיכנס לטנק ולתפקד בו, אך לא רצו
להיפרד מהחברים בפלוגה. הוא היה רס"פ והוא היה מעולה. הייתה לו
מכונית אמריקנית ענקית, ששימשה את הפלוגה, כאילו הייתה מכונית
צבאית. כאשר אני הייתי בתפקיד, בפגישה הראשונה איתו הבהרתי לו,
שאנחנו לא בתרגיל ואין צורך באירועים יזומים, וידאתי שיש לו
מכשיר קשר ודרשתי שידווח לי על מצבו בכל שעה עגולה.