קבענו בשעה 21:00 בערב, השעה כבר קרוב ל-23:00 .
הוא אף פעם לא איחר בלי להודיע...
אני מתקשרת אליו, אין תשובה.
"הגעתם לתא הקולי של לקוח ברשת..." שונאת את הודעה הקולית
הזו.
חיכיתי קצת, בחצות החלטתי שעדיף שאלך לבדוק מה קורה אצלו.

כעבור 10 דקות של הליכה מהירה, הגעתי לביתו.
בדרך פגשתי את איציק, הוא היה על מדים, כמו בכל יום חמישי.
אני לא מבינה מה הבעיה להגיע הביתה, להחליף לאזרחי ורק אז לצאת
לריב עם אנשים, אפשר לחשוב כאילו מה הוא כבר עושה בצבא.
הוא התנשף ונראה מבוהל כאילו ראה רוח רפאים...
לא התאמצתי לשאול לשלומו...

הגעתי לביתו של רז, דפקתי בדלת שוב ושוב, לא הייתה תשובה.
רק אחרי כמה דקות נזכרתי שהוא צריך להיות לבד, מפני שההורים
שלו נסעו לאירוע משפחתי.

חיפשתי מתחת לשטיח ומצאתי את אחד המפתחות,
ניסיתי לפתוח את הדלת ומצאתי שכלל אין צורך במפתח, שהרי הדלת
אינה נעולה.

"רז... רז... אתה כאן?"
למרות שבזמן האחרון ביתו הפך לבית השני שלי, הרגשתי מוזר.
מסתובבת בביתו כשהוא לא איתי.

נכנסתי לחדרו, לא היה שם איש.
בטלוויזיה הסרט הגיע לסיומו, והמערכת הייתה על עוצמה נמוכה
מאוד.
מוזר.
למה שיצא וישאיר הכול ככה?
אולי קרה משהו? המחשבה הדהדה בראשי.

אולי הוא בחצר האחורית, חשבתי.

הרמתי טלפון לרינת, אף פעם לא יצאתי לשם לבד...
"רינת?
היי זאת שירן...
רז נעלם ו..."

אלו היו המילים האחרונות שאמרתי.




מאז חלפו קרוב לשנתיים,
ואני עדין מתקשה לדבר, מתקשה לתאר מה ראיתי...
לפני חודשיים זאת הייתה הפעם הראשונה שאמרתי משפט שלם.
"הוא צריך למות..."

מה הם לא ניסו, כל פסיכולוג בעיר הזו ובמדינה כולה שמע על
המקרה שלי, כולם ניסו להבין, להיות חכמים, לערוך ניסויים...

ואני?
בתוך בועה, חלום משלי, חלום שממנו אני לא רוצה לצאת.
לא רוצה להתעורר. לא רוצה לדבר.

לפני חודשיים הגיעו תוצאות המשפט.
"נמצא אשם"
"פעל במודעות מלאה ואינו מתחרט על מעשיו"

התמונות עלו במוחי, הכול רץ כמו בסרט...
אני נכנסת לחצר האחורי, רינת איתי בטלפון ואז ראיתי את זה.

שלולית של דם, ורז שוכב בתוכה, חסר אונים.
מת.
הבן אדם הכי ישר, אמיתי, כנה, אוהב, מסור בעולם הזה כבר לא
נמצא כאן.
החצי השני שלי, האהבה הגדולה שלי נעלמה.
וקולי יחד איתה.

רינת הזמינה משטרה, אני על הריצפה, על ידו...
נשענת עליו וידיי מכוסות בדמו שלו.

כשהתעוררתי הייתי בחדר שלי,
שואלת האם זה חלום?
הלוואי...
לפתע כולם נכנסו, כמעט כל המשפחה בשלמותה.
שמחים שאני ערה, נושמת חיה...
ואני שותקת, טיפה מאוכזבת שאני עוד כאן והוא שם.

מאז עברו כמעט שנתיים, שנתיים שקטות, לא סיפרתי ולא דיברתי.
אך אני עוד חיה.
איציק נמצא אשם, הודה במעשה ומאז לא דיבר.
את הסיבה לרצח איש לא יודע וכנראה שגם לא נדע.
איציק קיבל מאסר עולם, ואני שבויה בתוך הזכרונות.
אולי בעוד כמה שנים, אצליח לחזור לחיים.