1. פנים. מנזר - לילה
מלחמת ששת הימים, יוני 1967. אבו-יוסף: כומר נזיר בן 54, נראה
מבוגר מאוד, זקן עבות שחור, שזור בשיער כסוף. מקשיב לרדיו,
שמוצנע בחדרו - קיטון צנוע מאוד, במנזר. עובר בין תחנות רדיו
מוכרות: ישראל, רמאללה, מונטה קרלו. שומע ידיעות סותרות על
התנהלות המלחמה. מבעד לחלון רואים הבזקים של התפוצצויות
ושומעים את רעש ההתנפצויות שלהן. נראה מבולבל. מכבה את הרדיו
ויוצא מהחדר.

2. פנים. בחדר של אב המנזר - דקה מאוחר יותר.
אבו-יוסף נכנס אל אב המנזר. תופס אותו צמוד לרדיו, עובר בין
התחנות. מבעד לחלון רואים הבהקים של יריות ושומעים רעש
התפוצצויות.
אב המנזר:
רדיו רמאללה לא משדר יותר. מישראל משדרים, שהצבא הישראלי כבש
את כל סיני ומסיים לכבוש את כל עבר הירדן המערבי. איזו תחנה
בערבית אומרת, שצבאות עמי ערב הגיבורים עוד מעט גומרים לזרוק
את כל היהודים לים.
אבו-יוסף:
מה יהיה, אבי?
אב המנזר:
רוח הקודש תנחה דרכנו. נתפלל, שנעבור גם את הימים הקשים האלה.
אתה זוכר איך היה לפני עשרים שנים? היה הרבה יותר גרוע. יש מי
שמשגיח עלינו. אבו-יוסף, הגלגל מסתובב. אין ספק שבעוד זמן קצר
היהודים יהיו פה. (השהייה קלה) הישראלים יהיו פה. (מחייך/צוחק)
אתה כבשת אותנו כבר לפני עשרים שנה.
מבוכה קלה אצל שניהם. ממשיך:
אני חושב שתוכל לעזור למסדר שלנו, כאשר השלטון יתחלף.
אבו-יוסף:
אבי, כשקיבלתי עלי את הנדרים, ידעתי מה אני עושה, לא ראיתי בזה
חציית קווים, אלא מציאת הדרך האמיתית של התקרבות אל האל.
השקעתי את עצמי בלימוד ובתפילה, וטוב לי כך.
אב המנזר:
הזמנים משתנים. אנחנו לא יכולים לוותר על הידע שלך בשפה
העברית, על הכרת היהודים ועל הכרה טובה של כל פלשתינה. תראה
בזה שליחות שהמתינה לך עשרים שנה.
נשמע צלצול פעמון הכנסייה
אבו-יוסף:
אבי-
אב המנזר (קוטע אותו):
אתה לא רק נזיר, אתה גם כומר. כומר זו שליחות! בוא, אבו-יוסף,
שלא נאחר לתפילה.

3. פנים. מנזר - יום
צלצול בפעמון השער. נזיר קם מלימודו וצופה לשער. מעבר לכתפו
רואים את השער, רכב צבאי ואנטנות של כלי רכב צבאיים.
נזיר 1:
אבי, הם הגיעו.
אב המנזר מגיע, צופה לשער.
אב המנזר:
קרא בבקשה לאבו-יוסף.
נזיר 1 יוצא, אב המנזר ממשיך לצפות בשער, בינתיים מגיע
אבו-יוסף. אב המנזר לא מפנה מבטו אליו.
אב המנזר:
הגיע הרגע. לכו תקבלו את פניהם.

4. חוץ. שער המנזר - לאחר דקותיים
מספר כלי רכב צה"ליים בשער המנזר. קצין וקשר עומדים בשער
המנזר. מופיעים בשביל שני נזירים: אבו-יוסף ונזיר 1. הקצין -
רב סרן במילואים - חנן רמתי - בן 50, מזכיר עירייה באזרחות.
עומדים משני עברי השער הסגור.
חנן (באנגלית):
שלום, אני המושל הצבאי של האזור. האם יש אצלכם אנשים שאינם
תושבי המנזר?
אבו-יוסף:
לא. באחריות - לא.
חנן:
באנו לבקר אצלכם, אפשר להיכנס?
אבו-יוסף:
אב המנזר יקבל אתכם, היכנסו, בבקשה.
פותח את השער, עוד חיילים מצטרפים אליהם; צועדים פנימה.
חנן (לאבו-יוסף):
מאיפה העברית הזאת?
אבו-יוסף:
זה סיפור ארוך. הרבה זמן לא דיברתי עברית.
חנן:
יש לנו זמן. בחודשים הקרובים עוד ניפגש.
מושיט את ידו לאבו-יוסף, מציג את עצמו:
אני רב סרן רמתי חנן.
אבו-יוסף:
נעים מאוד, אבו- יוסף. אני עוד לא מכיר את הדרגות שלכם, הן
דומות לדרגות בצבא הבריטי?
נעלמים בשביל.

5. פנים. חדר האוכל במנזר - צהרים
סביב השולחן יושבים חנן ומספר חיילים, אבו-יוסף ואב המנזר.
לפני חנן מונחים מסמכים כתובים באנגלית ובערבית. בשולי המסמך
חתימה ענקית.
אבו-יוסף:
... בתום המלחמה, כששוחררתי מהשבי הגרמני, נשארתי עוד כשנתיים
במנזר בגרמניה, השלמתי את ההסמכה לכמורה, ושכנעו אותי לחזור
לפלשתינה. לא חזרתי לשכונת הבוכרים, לא חידשתי קשרים. באתי ישר
לכאן, ולא עזבתי את המקום מאז.
חנן:
איזה סיפור! הייתי רוצה שתפגוש חבר שלי, רז, גם הוא נולד וגדל
בשכונת הבוכרים. אני מניח שהוא צעיר ממך בשבע עד עשר שנים. הוא
כותב את סיפורי השכונה, והסיפור שלך בוודאי יהיה תרומה נכבדה
לספר שלו.
אבו-יוסף:
מהרהר, ממתין דקה ארוכה.
אני לא בטוח שאני מוכן לחזור לשם. נמתין קצת לפני שניפגש.
חנן:
(מחייך) אין בעיה. לא באנו לכאן לתקופה קצרה; הגדה המערבית היא
מעכשיו חלק בלתי נפרד מארץ ישראל.
אבו-יוסף :
(מחייך במבוכה) אני לא דוחה את הפגישה עם החבר שלך בכוונה
שיעבור זמן, ובינתיים תהיה שביתת נשק ונסיגה של ישראל.
חנן :
אוקיי.
אוסף את הניירות, כולם פוסעים ליציאה.

6. פנים. בחדר של אב המנזר - ערב
אב המנזר:
הגלגל הסתובב מהר. היהודים לא יחזירו את מה שכבשו! זהו המשך של
מלחמת ארבעים ושמונה. היהודים היו מדוכאים, כמו שאמרו הנביאים,
ועכשיו הם אדונים לגורלם. אולי כבר בא המשיח?! אולי זה גם סימן
עבורך, "לכו אל הצאן האובדות אשר לבית ישראל. ובלכתכם הכריזו
'קרבה מלכות שמים'".
אבו-יוסף:
אבי, כשקבלתי עלי את האמונה בישוע עזבתי את דת אבותיי. הכומר
מק'פירסון, שהיה אבי הרוחני במחנה השבויים, שבה את לבי
בהתנהגותו. הוא היה נוצרי אמיתי, כמו השליחים שלפני פאולוס,
כשהנוצרים עוד היו כת יהודית. הוא לא היה מיסיונר. היינו בשבי,
שרידי פלוגה של יהודים, וכל שאר חבריי נשארו יהודים גאים עד
השחרור, והיה להם קשה מאוד. החלפתי את דתי, אך לא את עמי.
שתיקה קלה.
אב המנזר:
צדקת ממני. פאולוס אמר: "לכן שיהא ידוע לכם כי אל הגויים נשלחה
תשועת אלוהים והם ישמעו". "דמכם בראשכם. אני נקי. מעתה אלך
לגויים". עדיף שתהיה שר החוץ שלנו.
7. חוץ. בשער מנזר השתקנים - יום
אבו-יוסף מקבל את רז בשער המנזר.
רז:
חאג'י יצחק?!
אבו יוסף:
אני אבו-יוסף. חאג'י יצחק מת מזמן.
רז מושיט ידו לכומר, ללחיצה.
רז:
יוסף רז. אני שמח שהסכמת להיפגש אתי. כשחנן סיפר לי עליך, לא
האמנתי למשמע אוזניי. היית תעלומה בעדה שלנו.
אבו-יוסף לוחץ את ידו.
אבו-יוסף:
בוא ניכנס.
8. חוץ. בכניסה לכנסיה - לאחר מספר דקות
אבו-יוסף פותח את דלת הכנסייה, נעמד בפתח, מושיט ידו הימנית
לכיוון המשקוף. המצלמה תופסת את היד באוויר מול מקום המזוזה.
היד קופאת באוויר וממשיכה לכיוון המזבח, מעביר ידו אל פיו
ומנשק אותה.
רז:
למה שינית השם לאבו-יוסף?
אבו-יוסף (בשמץ חיוך):
מי שמסתפח ליהודים נקרא אברהם בן אברהם. אני הסתפחתי אל
הקתולים, ובחרתי בכינויו של בן הנגר/המשיח מנצרת.
9. פנים. בתוך הכנסייה - יום
אבו-יוסף מוביל את רז לחדרו, קיטון קטן בשולי הכנסייה.
רז:
שנינו גדלנו באותה חצר בשכונת הבוכרים, אבל לא יצא לנו להכיר
זה את זה. אני הייתי נער צעיר כאשר אתה כבר היית במחתרות ואחר
כך בצבא הבריטי. כשראיתי אותך בא לקראתי, ראיתי בדמיוני את
אביך, חאג'י מרדכי. מעניין, (עוצר רגע) בשנת שלושים ותשע הוא
היה בגילך היום.
אבו-יוסף:
אללה ירחמו!
רז:
כשחנן סיפר לי עליך, הייתי המום. עברו כמעט שלושים שנים מאז
שמישהו ראה אותך. אף אחד לא ידע שחזרת לפלשתינה - א"י. הענף
הזה של משפחתך הוא "לקונה" בסיפור של שכונת הבוכרים.
אבו-יוסף:
האמת היא, שאיני יודע במה אני יכול לעזור לך. גם העברית שלי לא
מספיק ישראלית. בזמן הירדנים הייתי כאן, ובקושי דיברתי.
בהתחלה, אם פתחתי את הפה, זה היה לתפילה, בלטינית, ולאחרונה גם
בערבית. עברית שמעתי לפעמים, ברדיו, בסתר.
רז:
יצחק, א א א אבו-יוסף! אצטרך להתרגל לשם שלך. עברנו די הרבה
בחיים. בשנים האחרונות חוזרים אליי מראות מהעבר, בחלומות או
כאשר אני חש בריחות מסוימים. מאורעות מחיי בשכונת הבוכרים לא
מניחים לי, ואני מתעד אותם בסיפורים. אתה פרק מיוחד בתולדות
השכונה והעדה.
אבו-יוסף:
איני בטוח שאני רוצה לחזור לעבר. עד לפני כעשר שנים היה לי אי
שקט נפשי, עכשיו, ישתבח שמו, אני ישן טוב מאוד. כנראה נסלחו לי
כל חטאיי.
מגיעים לקיטון שלו. חדר שקירותיו עירומים, מיטה פשוטה, מנורה
חשופה, מדף שעליו מעט ספרי קודש נוצריים, בלי ריהוט. רז סוקר
את החדר.
רז:
זה כמעט כמו בית סוהר. בשכונה היינו עניים, אך זו יותר מדלות.
איזה בזבוז של חיים!
אבו-יוסף:
"בקושי ייכנס עשיר למלכות השמים... נקל לגמל לעבור דרך נקב מחט
מהיכנס עשיר אל מלכות האלוהים".
רז:
מזלו של אביך, חאג'י מרדכי, שנפטר לפני שחזרת גוי מהשבי. שבעה
הוא היה יושב עליך.
אבו-יוסף:
"אילי פת מת"! כמו שאמרת: עברנו הרבה, ואף אחד לא יכול לדעת מה
עבר עליי. אתה זוכר, בפרקי אבות: "אל תדין את חברך עד שתגיע
למקומו"?!
רז ואבו-יוסף מדקלמים, ביחד, את הפסוק מפרקי אבות, בנעימה
הזכורה להם מבית הכנסת של חאג'י אדוניה הכהן.
"הלל אומר אל תפרוש מהצבור ואל תאמין בעצמך עד יום מותך ואל
תדין את חברך עד שתגיע למקומו".
רז:
אבו-יוסף, אני רוצה לעלות איתך לירושלים, לבקר ב...
אבו-יוסף (קוטע אותו):
עדיין איני בטוח שאני מוכן לעורר זיכרונות ישנים.
רז:
בוא לא נחליט עכשיו. איני מתכוון לכפות את עצמי עליך. האם אתה
צריך לקבל אישור ממישהו?
אבו-יוסף (בחלחלה):
לא! מה פתאום, לא בגילי ובמעמדי.
מתחילים לצאת, פוסעים בשתיקה. מגיעים לפתח, רז שובר את השתיקה,
נותן לו כרטיס ביקור.
רז:
תתקשר אליי בכל מקרה. אם תשתכנע בכנות כוונותיי, אבוא לקחת
אותך. יהיה לנו הרבה זמן לדבר בדרך. להתראות.
לוחצים ידיים, רז יורד לכיוון מכוניתו.
10. חוץ. הבית של רז - בין ערביים
המצלמה מראה את הבית היפה של רז, מתקרבת לחלון חדר העבודה שלו.
רואים את רז מוריד ספרים מהספרייה.
11. פנים. בחדר העבודה של רז - דקות לאחר מכן
רז נובר בספרים ואלבומים. משתמש בזכוכית מגדלת, לבחון תצלומים.
מוצא משהו מעניין. צועק:
יש!
12. חוץ. במכונית - לפני הצוהריים
במכונית של רז. נוסעים לירושלים, מדברים בדרך.
אבו-יוסף:
כשדברתי עם חנן, החבר שלך, לא חשתי שום רגש לעבר. אבל אחר כך
זה הטריד אותי והתפלאתי שזה כך. לאחר שיחתנו הרגשתי שאני מספיק
חזק לעמוד בפניך, והסכמתי לארח אותך באדיבות , ואחר כך כל אחד
ימשיך בדרכו. המחשבות על העבר לא עוזבות אותי. כנראה שבגיל
מסוים קורה משהו לבן-אדם.
רז:
אצלי זה התחיל מוקדם יותר, כבר לפני שנתיים. התחלתי לעשות
מאזן. אתה יודע: "דע מאין באת ולאן אתה הולך".
אבו-יוסף:
אתה עושה לעצמך חיים קלים בשימוש בפסוק.
שתיקה קלה.
אני לא יודע איך היה במשפחה שלכם, אבל אצלנו לא דיברו על שורשי
המשפחה. אני לא יודע אם זה היה בכוונה או בגלל שלא היו
הזדמנויות לזה.
רז:
מה פירוש?
אבו-יוסף:
בהתחלה להורים לא היה זמן בשבילנו. אבא היה עסוק בתפילה
ובפרנסה ואימא הייתה שתקנית, עסוקה בענייני הבית, ליד האבא היא
לא יכלה להוציא הגה מהפה. היא הייתה מפנקת אותנו רק אחרי
שחטפנו מאבא, ואחרי שהוא הסתלק מהבית. הייתה מסגרת קשה,
שמרנית. אם המורה קרא לאבי לשיחה על מעלליי, או שהתרשלתי
בלימודים, זה היה הסוף שלי. תמיד השוו אותי לאהרון, אחי הבכור,
שהיה מוצלח והמשיך ב"אליאנס", ואחר כך היה פקיד אצל האנגלים.
האמת, גם אנחנו, אחי אהרון ואני, לא התעניינו בתולדות המשפחה;
אחרי הלימודים היה חשוב יותר להשתעשע או לנסות להשיג כמה
גרושים.
רז:
לא עניין אותך איך יש לכם שם מוסלמי?
אבו-יוסף:
את הקטע הזה אני דווקא יודע, מבני דודיי, אני יודע שהם היו
אנוסים, ממשהד שבפרס, וכל החמולה הגיעה לירושלים כעולי רגל
למקומות הקדושים למוסלמים. הם עלו לאל-קודס, לאחר שקודם הם עלו
למכה ומדינה, ואבא קיבל את התואר חאג', שהפך לשם המשפחה. כך לא
חשדו בהם. בירושלים הם חזרו ליהדות גלויה.
רז:
מתי היית בשכונה בפעם האחרונה?
אבו-יוסף:
בשנת 1939, ביום שהתגייסתי לצבא הבריטי.
רז:
כשחזרת מגרמניה, לא סיקרן אותך מה עלה בגורל משפחתך?
אבו-יוסף:
בשנת 41' כבר ידעתי שאחי אהרון טבע עם המשחתת שלו. אחר כך
נפלתי בשבי הגרמנים והקשר עם הבית נותק. ב-1945, מיד אחרי
השחרור מהשבי, הייתי שקוע בענייני הכניסה לדת הקתולית בגרמניה,
ורק מידיעות מזדמנות ידעתי מה קורה בארץ, ושאבי נפטר.
רז:
למעשה, לא נשארה לך משפחה קרובה בארץ. מה משך אותך לארץ?
אבו-יוסף:
לומר את האמת, לא נמשכתי. גם קשרים משמעותיים עם המין האחר לא
היו לי; בהתחלה לא הייתי שידוך טוב בתוך העדה, ואחר כך הייתי
עסוק בענייני המחתרת ולא רציתי להשאיר אלמנה צעירה. הכומר
מק'פירסון, שהיה אתי בשבי, דחף אותי לחזור לפלשתינה. לדעתו,
בגרמניה יש מספיק נוצרים טובים, והנוכחות שלי תשפיע יותר
בפלשתינה.
רז:
הוא היה מיסיונר?!
אבו-יוסף:
בכלל לא. הוא היה קתולי אך לא מיסיונר. הוא היה תופעה יוצאת
דופן בצבא הבריטי. הוא היה כומר קתולי בצבא שרובו אנגליקני,
ולכן הוא שירת בגדוד ששירתו בו בני לאומים רבים.
רז:
עובדה שהלכת אחריו, ואני לא שופט אותך.
אבו-יוסף:
לא היה פיתוי. בשבי יכול לקרות הכל. הוא לא האמין בפיתויים
ובלחץ. הייתה לו דעה, שעצם נוכחות כוחות רוחניים רבים במקום
אחד גורמת לאווירת שלום באותו מקום. הוא ידע שמשפחתי כבר הייתה
מוסלמית מאונס, והבין מה תהיה תגובתם. לא היה כאן עניין של
פיקוח נפש או קידוש השם. כשידעתי שאבי נפטר, הוא לחץ עליי
לחזור לארצי, ולא חשש לקונפליקט. הוא היפנה אותי למנזר הזה,
שבו היו לו ידידים.
מגיעים לכניסה לירושלים ולאזור מקור ברוך.
רז:
המקום מוכר לך?
אבו-יוסף:
מוכר? (מחייך) מגיל 16 הייתי ב"הגנה" ושמרנו על כל השכונות
האלה. בשנת 37' הייתי מהראשונים באצ"ל, והייתי הקשר של צפון
העיר. ארבע שנים דהרתי בכל האזור על ההארלי-דייווידסון שלי.
(אחרי הרהור קצר) חשבו שאני סתם שובב. לא תאמין למה שאראה לך,
מוציא מתחת הגלימה צרור עטוף בניילון. מחטט ושולף תמונה שלו על
הארלי דייווידסון.
הגעגוע האמיתי שלי הוא להארלי דייווידסון, שתמונה שלנו תמיד
נמצאת איתי.
לאחר הרהור קצר.
אאאחחחח. מסכן אבי; חבריו האשימו אותו שיש לו בן פורק עול,
מחלל שבת בפרהסיה. הוא ידע מה אני עושה, ונהג לומר: "עת לעשות
להשם הפרו תורתך". לא כולם הבינו למה התכוון.
מגיעים לשכונת הבוכרים, חונים.
רז:
המקום נראה מוזנח. זו לא השכונה שאתה חיית בה. גם משפחתנו עזבה
את השכונה מזמן. בשנת 42' עברנו לתל אביב. שמרנו על קשר עם
קרובינו ומכרינו מהשכונה, עד שרובם עזבו. אחר כך באתי לכאן עם
בני משפחתי, להראות להם איך חיינו. לאחרונה אני מחפש חומר
לספר, ואני משתדל להיפגש עם זקני המקום והעדה.
נכנסים לחצר של חאג'י מרדכי. אבו-יוסף צועד לפני רז. רז מביט
בגבו ורואה לפניו את חאג'י מרדכי.
פלשבק.
13. חוץ. בחצר בשכונת הבוכרים - לפנות בוקר, שנת 1942
חאג'י מרדכי מתנהל בכבדות דרך השער שבקצה המדרגות העולות לבית
הכנסת חאג'י אדוניהו הכהן, של עולי משהד, שבחצר. נכנס לביה"כ,
יושב בחשכה וממלמל-מתפלל.
14. חוץ. בחצר בשכונת הבוכרים - לפני הצהריים
רז מתנער. בינתיים אבו-יוסף כבר התרחק. רז משיג אותו.
רז:
אתה הולך כמו אחד שנמצא בחצר ביתו, כאילו לא עברו עשרות שנים.

אבו-יוסף:
המקום מוזנח, אך התמונה שלו נמצאת בראשי כל הזמן. עכשיו הוא
נראה כשכונת עוני, אך כשישבתי בשבי דמיינתי אותו, ובכל פעם הוא
היה יותר ויותר מפואר. אבא, מנוחתו עדן, שתל את עץ התפוחים
הזה, שהוא מרכז החצר ופיאר אותה; קראו לפרותיו "תפוחין
קדישין", ולחצר קראו "חצר תפוחין קדישין", כי התפוחים פיארו את
הדגלים של הילדים בשמחת תורה. בראש כל תפוח דלק נר. הילדים
הקטנים נישאו על כתפי המבוגרים, ובהקפות זה היה מראה מרהיב.
פלשבק (אפשרי): החיים בחצר של חאג'י מרדכי, עץ התפוחים, צמחי
הבשמים, המבוגרים, הילדים, מגרש המשחקים, בור המים, בית
המרחץ.
אבו-יוסף ורז עומדים לפני דלת, מקישים עליה. פותחת את הדלת
אישה זקנה מאוד. רואה את אבו-יוסף ונרתעת, רואה את רז וקוראת
לו בשם ילדותו.
זקנה:
זה אתה יוסף, בנו של מולא אשר החלבן? איך גדלת! כמה יפה היית
בילדותך, וגם עכשיו, בלי עין הרע. בוא, בוא, היכנס. מי זה
שאתך?
רז:
זהו חאג'י יצחק, שהיה במלחמת העולם והיה בשבי.
זקנה:
אז אתה בנו של חאג'י מרדכי? ינוח בשלום על משכבו. איזה אדם
היה. תלמיד חכם היה. הוא היה תלמידו של הרב משה נחום. מזל שלא
ראה אותך (בוחנת בקפידה את מלבושו ואת הצלב שבאבנטו, מתכוננת
לירוק, אך נמנעת). איזה בן אדם היה. אח אח אח.
15. פנים. בבית של הזקנה - שניות לאחר מכן
הזקנה מארחת את רז ואת אבו-יוסף
זקנה:
שבו, אכין לכם תה, בוודאי באתם מרחוק.
אבו-יוסף:
אומר לרז, בלחש
אני מכיר אותה, זו אשתו של מולא ראובן. פעם היא הייתה היפה
בנשים בחצר בית הכנסת.
זקנה:
מה אמרתי קודם?
רז:
דיברת על חאג'י מרדכי, איזה אדם היה.
זקנה:
הוא שתל את עץ התפוחים ואת שיחי הבשמים וטיפל בהם באהבה גדולה.
איזו משפחה הקים! איזה אסונות עבר. חבל... אללה ירחמו. אתה
זוכר את זליכה, אחותו? גם אליה החיים לא האירו פנים. בעלה נפטר
ולא היו להם ילדים. זליכה הייתה קמה מוקדם, הייתה מכינה אוכל
לעצמה ולעוד אנשים שדאגה למחסורם. כשאשתו של חאג'י מרדכי
נפטרה, היא השגיחה גם עליו, עד אשר... (שותקת)
רז:
אני זוכר אותה. היא גרה בקומה השניה, מאחורי הצמרת של עץ
התפוחים. אני זוכר, שהנשים בחצר דיברו על חאג'י מרדכי, אך
הפסיקו לדבר כשראו אותי לידן. רק אחרי הרבה שנים התחלתי להבין
מה קרה.
זקנה:
כן, כן. זליכה שמה לב שפני אחיה אינן כתמול שלשום. היא...
רז:
אבו יוסף, אתה יודע על מה הגברת מדברת?
אבו-יוסף:
לא. אמי נפטרה ב-36', ואני התגייסתי לצבא הבריטי ב-39', וגם עד
אז לא הייתי הרבה בבית...
רז:
אתה מוכן לשמוע את הסיפור?
אבו-יוסף:
מהשאלה אני מבין שלא מדובר באירוע שאפשר להתגאות בו. אבל - אני
שומע כל כך הרבה וידויים, כך ששום דבר כבר לא יכול להפתיע
אותי. בדרך כלל איני רואה את מי שמתוודה.
זקנה:
זליכה הייתה תמיד עסוקה. היא הייתה קמה מוקדם בבוקר...
פלשבק
16. חוץ/פנים. בבית של זליכה, בחצר - לפנות בוקר, שנת 1940
זליכה, אחותו של חאג'י מרדכי, מבוגרת ממנו בשנתיים. זקנה,
אלמנה, בלי ילדים, לא מטופחת. חכמה, נבונה. מסייעת לבני עדתה
בעצה ובתמיכה. דירתה בקומה השניה, בגובה צמרת עץ התפוחים.
עומדת עם הגב למצלמה, מכינה מצרכים לבישול. שומעת חריקת שער
וצעדים, שאחרי מספר פסיעות פסקו. מתקרבת בשקט לחלון, כשבידיה
הקדרה. מציצה ורואה את חאג'י מרדכי נשען על מעקה המבואה, בדרך
לבית הכנסת חאג'י אדוניהו הכהן, נח כביכול, לוטש מבטו אל חלון
מטבחה של אסתר, אשתו של מולא יעקב. חאג'י מרדכי מעביר ידיו על
צמד תפוחים צמודים, ממזמז אותם, כאילו היו שדי אישה. ראשו
סחרחר עליו, מהפלגה על כנפי הדמיון; דעתו זחוחה עקב הרגשת
עונג, שכמוה לא חש זמן רב. אסתר, אשתו של מולא יעקב, מושא
חלומותיו של חאג'י מרדכי, מלאת גוף במקומות הנכונים, אף שילדה
כבר שישה ילדים. לבושה בשמלה שמחמיאה לגופה וחושפת עור לבן
ורדרד, ומציתה את תאוותו. אסתר יוצאת מדירתה, חוצה את החצר
והולכת אל מטבחה, שנמצא מתחת המדרגות שמובילות לבית הכנסת. תוך
כדי הליכה מברכת את חאג'י מרדכי.
אסתר:
בוקר טוב חאג'י מרדכי
חאג'י מרדכי:
אאאאא
מכחכח בגרונו, לא מצליח להוציא הגה מפיו, ידיו עדיין מחזיקות
בתפוחים.
עוד שבועיים שמחת תורה, והתפוחים בחצר בית הכנסת הם תפוחים
קדושים.
אסתר עוצרת לרגע, מברכת אותו וממשיכה בחיפזון למטבחה.
אסתר:
ברוך תהיה, חאג'י מרדכי, ותמיד תזכה למצוות מעין אלו.
חג'י מרדכי שומט ידיו מהתפוחים, ועולה בכבדות עוד מספר מדרגות,
מעיף עוד מבט במטבח של אסתר. רעש של קדרה מתנפצת מעיר אותו.
מעיף מבט סביב, לראות מי קולט את מאורעות הדקה האחרונה. ממשיך
לעלות לביה"כ. מדמיין שהמדרגות שקופות, ורואה דרכן את אסתר
עובדת במטבחה.  
17. פנים. בבית של זליכה - שניות לאחר מכן
אוספת שברים של קדרה שהתנפצה כאשר התאמצה לעקוב אחרי חאג'י
מרדכי.
זליכה (מדברת לעצמה):
אשמאי זקן. הפעם הוא הגדיש את הסאה! מה יהיה בסופו?! אמנם אלמן
הוא מזה שלוש שנים, אך החסרות נשים כבודות, אלמנות? מדוע נמשך
הוא אל אשת איש?
מתיישבת ליד השולחן, תופסת ראשה בין ידיה.
אהרון טבע; מי יודע מה קרה ליצחק? אולי נשארנו רק שנינו מכל
המשפחה?!
18. חוץ. במסדרון לבית הכנסת - שניות לאחר מכן
חאג'י מרדכי ממשיך ללכת, מגיע לפתח בית הכנסת, מושיט שתי
אצבעות לעבר המזוזה ונושקן, קד קידה עמוקה לעבר ההיכל, מושיט
כף ידו הימנית לעבר ארון הקודש, מקרבה אל פיו ונושקה. ממלמל
תפילה לדיכוי יצר הרע.
חאג'י מרדכי:
יתגבר כארי לעבודת הבורא, יתגבר כארי לעבודת הבורא. יתגבר כארי
לעבודת הבורא.
19. פנים. בבית של הזקנה - לפני הצהרים
המשך הסיפור של הזקנה.
זקנה:
כאשר חאג'י מרדכי התאלמן, הוא וזליכה רכשו שתי חלקות קבר
סמוכות, בסמוך לקברה של אשתו המנוחה של חאג'י מרדכי, בהר
הזיתים, מול שער הרחמים, בחלקה של העדה הספרדית. שתי שוחות
נחפרו, שני פתחים עמדו פעורים, ממתינים ליום פקודה, אחרי מאה
ועשרים. חאג'י מרדכי נוהג היה לעלות לקבר אשתו ולקברי קרובי
משפחתו, שהיו קבורים באותה החלקה. גופו היה שמן מגופה של
אחותו. לכן שוחתו הייתה רחבה משלה. מדי שנה הוא הלך והשמין,
ובכל פעם שהזדמן להר הוא נהג למוד את הקבר, ובעזרת הקברנים
ששוטטו בסביבה הוא התאים אותו לממדי גופו החדשים. הרחבת קברו
הייתה כמובן על חשבון הקבר של אחותו. לאחר מספר שנים שתי
השוחות היו לקבר אחד, רחב דיו לקלוט את גופתו, בבוא יומו.
אנשים רבים ידעו על זה, ואף הביעו תמיהה על כך. חאג'י מרדכי
היה מרגיע אותם, שאם יתעוררו בעיות, הוא יפצה אותה, שתקנה חלקה
חדשה. מאחורי גבו התלוצצו, שהוא לא לוקח בחשבון אפשרות שהוא
ימות לפני אחותו. זליכה הייתה האחרונה שידעה על מעשהו של אחיה.
באחד הימים זליכה פגשה אותו בתחנת האוטובוס שעולה להר הזיתים
וביקשה להצטרף אליו. הוא הסכים. והם הגיעו להר.
פלש-בק
20. חוץ. בית הקברות בהר הזיתים - יום, שנת 1943
חאג'י מרדכי וזליכה פוסעים לחלקת הספרדים.
זליכה:
אחי היקר, אין מאושרת ממני, שאזכה להיטמן בהר הזיתים, מול שער
הרחמים, ובבוא משיח צדקנו, כשיתקע בשופר, שקולו יהדהד מקצה
העולם ועד קצהו, תהיה תחיית המתים, ואני אהיה הראשונה לקבל את
פניו, ישר מן הקבר, ללא גלגול מחילות. ישתבח שמך, שאני אישה
פשוטה, מצאצאי גלות תגלת פילאסר, זכיתי לעלות לארץ הקדושה.
עוברים על פני קברי קרובים, מעלים זיכרונות, פוקדים את קברי
בני זוגם שנפטרו (לפי המנהג...), מגיעים לחלקה שלהם. זליכה שמה
לב, שיש רק שוחה אחת. בודקת שהיא אמנם ליד הקבר של אשת אחיה,
שלידו צריכה להיות החלקה שלה. היא פונה לאחיה.
זליכה
מרדכי, זה הקבר שלי?
חאג'י מרדכי לא עונה, כובש פניו בקרקע.
(ממשיכה, בצעקה) איפה הקבר שלי? איפה הוא?
נכנסת לשוחה, גורפת עפר לתוכה, צועקת.
זה הקבר שלי! לא אזוז מכאן, זה הקבר שלי.
התאספו סביב חאג'י מרדכי וזליכה מספר מבקרים, לא מבינים מה
הצעקות, כי לא רואים שום סימן של קבר. חאג'י מרדכי המום.
זליכה:
פותחת את תיקה, מוציאה ערמת ניירות מהוהים, ממיינת אותם. שולפת
את שטר הקניין של הקבר, אותו שמרה כעל בבת עיניה, ונשאה אותו
בכל אשר תלך, כדי שאם תלך לעולמה, מייד ידעו שיש לה חלקת קבר
מזומנת. מתוך הקבר מנופפת בנייר הבלוי, מול הנאספים סביבה.
קוראת את כותרת השטר:
"ונאמן אתה להחיות המתים"
פונה לאחיה, קולה נחנק מבכי.
ואתה אחי, שמאמין בתחיית המתים, מדוע גזלת ממני את חלקתי? חדרת
למשכני היחיד עלי אדמות, משכן הנצח! בחרנו את חלקתנו מול שער
הרחמים. חשבתי כמוך, שבבוא הגואל נהיה פטורים מגלגול מחילות,
נקום ממקום קברנו הישר אל פני משיח צדקנו.
קולה הלך ונחנק. זליכה חוזרת לקרוא מתוך השטר.
מודים אנו, החתומים מטה, ועד בית עלמין וחברה קדישא לעדת
הספרדים בעיר הקודש ירושלים תיבנה ותכונן, איך בעד הסך של חמש
לירות ארץ ישראליות שנטלנו וקיבלנו מידי הגברת הכבודה זליכה בת
שאול, מכרנו לה רק קבר אחד בהר הזיתים, בתנאי שאין לה ולבאי
כוחה למוכרו לשום אדם ולא להחליפו ולא לתתו במתנה. רק היה יהיה
לה דווקא, אריכות ימים ושנים, בשיבה טובה בעזרת השם.
היא מפסיקה לקרוא כדי למחות את דמעותיה ולהחזיר את נשימתה לקצב
רגיל. מסביב שקט מוחלט. חאג'י מרדכי נטוע במקומו, מתוסכל; אינו
מגיב. גזלת הקבר מגדישה את סאת חמתה ופורצת את סכר פיה. היא
באה חשבון עם אחיה, ופוגעת בו, בלעג חד כתער:
מה לך אחי, חאג'י מרדכי, ולאסתר אשת מולא יעקב? ראיתיך מסתודד
אתה, לבדכם, אתה והיא, מול בית האלוהים, בשעה מוקדמת בבוקר,
לעיני שני בתי האלוקים. לא יכולתי לראות את החרפה הנוראה
שהעטית עליכם ונסגרתי בחדרי...
חאג'י מרדכי מבין כי ראו אותו ממשמש התפוחים ומשוחח עם אסתר.
עכשיו הוא מבין את פשר רעש הקדרה שהתנפצה. הוא צורח לעומת
אחותו.
חאג'י מרדכי:
די! די!
זליכה (צורחת):
עם אשת איש?! אמנם אלמן אתה מזה ארבע שנים, אך החסרות נשים
כבודות אלמנות? הן אשתך מנוחתה עדן, השוכנת כאן בעפר, לידך,
משקיפה אליך ממרומים. בגן עדן מנוחתה, אישה טהורה הייתה. איזה
מענה יהיה לך עבורה? אתה לא תיפגש אתה בגן עדן, כי הגיהינום
יהיה חלקך. אש תמיד תאכל את בשרך. מנוח לא יהיה לך בעולם הזה,
כי בניאופים שמת מעיניך. וגם לא בעולם הבא, כי גזלת את חלקת
קבורתי. שמנת, עבית ואת חלקתי גזלת. ארור אתה! את אשר עוללת לי
יעוללו לך בניך.
בינתיים חאג'י מרדכי מתחמק ומסתלק מבית הקברות. כששמה לב שהוא
נעלם, היא מפסיקה לזעוק. הקהל התחיל להתפזר, מספר אנשים טובים
מסייעים לה להגיע לאוטובוס ולוקחים אותה לביתה.
21. פנים. בבית של הזקנה - יום
הזקנה ממשיכה בסיפור
זקנה:
חאג'י מרדכי הגיע הביתה, ושלושה ימים לא יצא מפתח ביתו. גם
לבית הכנסת הוא לא הלך. הוא לא ידע כיצד יפייס את אחותו. כולם
ידעו את סודו. הוא לא ידע איך תגיב אסתר ואיך יגיב בעלה, מולא
יעקב. האם יחשוד באשתו, שסטתה מדרך הישר? ההתלבטויות העכירו את
רוחו. מאותו יום ועד יום מותו הוא לא דיבר עם אחותו, מטוב ועד
רע.
רז:
באותו זמן כבר הייתי בתל אביב, וגם לשם הגיע סיפור המעשה.
דווקא פה, בשכונה, לא הסכימו לדבר על זה, כשביקרתי כאן, באותן
שנים.
תזכור שהשנה הייתה 1943, כאבו של חאג'י מרדכי היה גדול: הידיעה
שאהרון נהרג במלחמה כבר הגיעה, ומיצחק לא הגיע שום אות חיים.
לא רצו להוסיף כאב על כאבו.
אבו-יוסף:
בסוף שנת 40' כל הגדוד שלי נפל בשבי, ביוון. הקשר עם הבית היה
בדמיון. מכתבים ששלחתי כנראה לא הגיעו הביתה ואני לא קיבלתי
מכתבים מהבית. אחר כך העבירו את השבויים לגרמניה, ואחר כך כבר
לא היה אכפת לי, כבר הייתי בעולם חדש.
זקנה:
מאז, חאג'י מרדכי הלך ונעלם. במשך הזמן הוא מיעט לצאת מביתו.
תנועותיו היו כבדות, בקושי הלך. כשעלה במדרגות, פניו היו
כבושות במדרגות, כאילו רצה להימנע מלראות את מטבחה של אסתר.
אחר כך הוא הסתגר בביתו, ואפילו לבית הכנסת הוא לא הלך, היו
מביאים לו מצרכים לביתו. גם זליכה לא התאוששה ולא יצאה מביתה.
שכנים טובים טפלו בה ומילאו את מחסורה. את גופתו של חאג'י
מרדכי מצאו יומיים אחרי מותו, כשהחלבן, שהביא חלב מדי יום, שם
לב שאין עונה לקריאותיו ולנקישותיו. הוא הזעיק שכנים, שפרצו את
הדלת ומצאו את הגופה.
רז:
בסוף שנת 47', כשאביך נפטר, הייתי שוב בירושלים, ב"הגנה".
הייתי בהלוויה של אביך המנוח. אלו היו ימים קשים לישוב. כבר לא
יכלו להגיע לבית הקברות בהר הזיתים, וקברו אותו בבית הקברות
הארעי בסנהדריה. החברה קדישא של העדה הספרדית.
זקנה:
יומיים אחרי מותו מתה גם זליכה. גם היא נקברה בסנהדריה.
רז:
איך הגורל מהתל באנשים! שניהם לא זכו להיקבר בהר הזיתים,
והחלקה בוודאי נשארה פנויה עד היום.
שתיקה קלה.
זקנה:
תצטרפו אליי לסעודת צהרים קלה. אני כבר לא מכינה את המטעמים של
פעם. הגיל עושה את שלו, והבריאות כבר לא כשהייתה.
רז:
אבו-יוסף, לא קבענו תוכנית להיום. אתה ממהר?
אבו-יוסף:
בכלל לא. אם כבר הסכמתי לבוא לכאן, אני חושב שכדאי לנצל את
היום, ולא להתחרט אחר כך, אולי...
רז:
מצוין. (לבעלת הבית) נשמח לאכול אצלך. (אל אבו-יוסף) אם כך,
אחרי שנבקר בחצרות ובבית הכנסת של חאג'י אדוניהו הכהן, נבקר גם
בבית הקברות בסנהדריה.
הזקנה מגישה ארוחה קלה.
רז:
מתי שמעת לאחרונה ממשפחת שמחיוף?
זקנה:
הילדים שלהם העבירו אותם למושב זקנים ברעננה, קרוב אליהם...
אוייייי, המשפחות של היום זה לא מה שהיה פעם... אל תתביישו, יש
מספיק אוכל, תאכלו עוד.
רז:
גם לנו יש בעיות גיל...
צלצול טלפון קוטע את דבריו. הזקנה ניגשת לענות.
זקנה:
זו בטח לאה, הבת הצעירה שלי. הלו, שלום לאה... מצוין. לא תנחשי
מי נמצא כאן... לא... לא... לא, לא תנחשי. זה יוסף, הבן של
מולה אשר, החלבן, אח של שמעון, שלמד עם משה באליאנס. הוא הביא
אתו את יצחק, הבן של חאג'י מרדכי... לא, הוא לא מת במלחמה, הוא
היה בשבי. אני אספר לך כשניפגש... הכל בסדר, השבח לאל. נשיקות
לילדים, להתראות... שלום, להתראות.
(חוזרת לאורחים) זו הייתה לאה. היא גרה בתל אביב. ומתקשרת כל
יום, לוודא שאני עוד נושמת.
אבו-יוסף:
תודה על כל מה שסיפרת ועל האירוח. אני מקווה שלא יפגעו בך על
שאירחת כומר.
זקנה:
זו כבר לא אותה שכונה שעזבתם. היום האנשים אדישים וכמעט שלא
מתערבים בנעשה אצל השכנים. כשתעברו בחצר תראו את העזובה. כואב
הלב.
אבו-יוסף ורז כבר ליד הפתח.
רז:
תודה רבה על הכל, ולהתראות.
זקנה:
אם ירצה השם. להתראות.
22. חוץ. בחצר בשכונת הבוכרים - צהרים
אבו-יוסף ורז מסתובבים בחצר ועולים לבית הכנסת של חאג'י
אדוניהו הכהן.
רז:
אני מבקר פה מדי פעם, כך שהשוק עבורי הוא לא גדול, כבר התרגלתי
למראה המקום. תראה את הדירות שבהן נולדנו, הן ה"תמחוי" של עדת
הספרדים.
אבו-יוסף:
זה לא דומה למה שזכור לי, נוסטלגיה היא פיקציה.
רז:
כשהיינו ילדים, החצר הייתה עולם ומלואו, מקום ענקי, היום - כל
חזית של בית משותף גדולה יותר. אתה מתכוון לבדוק אם יש כאן
רכוש ששייך לך?
אבו-יוסף:
אני אחשוב על זה. אבל אני מאמין שלא; אני כבר מעבר לעשיית
חשבונות עם העבר. מי שמקבל את הדת הקתולית קל לו מאוד לפתוח דף
חדש בכל יום, והמחיר לא יקר. מה הייתי עושה עם הרכוש הזה? סביר
שהייתי מקדיש אותו לעניים.
רז:
כל הכבוד! בוא, אנחנו עוד מתכוונים להגיע לסנהדריה.
מסיימים את הסיור ויוצאים מהחצר.
23. חוץ. בית הקברות בסנהדריה - מוקדם אחרי הצהריים
אבו-יוסף ורז נכנסים לבית הקברות. מעט מאוד מבקרים נמצאים שם.
רק בודדים מסתכלים בסקרנות על אבו-יוסף. הם חולפים לפני
המצלמה.
רז:
המקום השתנה אחרי יותר מעשרים שנה, אבל אוביל אותך למקום
המדויק. רק אל תצטלב שם.
המצלמה מלווה אותם מהגב, מתמקדת בגב של רז. פלשבק
24. חוץ. בית הקברות בסנהדריה - יום, חורף 1947
המצלמה מתחילה בזווית שסיימה בסצנה הקודמת, בגב של רז, ונפתחת
להלוויה של חאג'י מרדכי. נושאי המיטה, 5 מכל צד, מתנשפים
מהמאמץ.
נושאי המיטה:
חודא רחמתש כונה, חודא רחמתש כונה, (השם ירחם עליו).
מניחים את המיטה על האדמה ומקיפים אותה 7 פעמים. בתום כל הקפה
מטילים מטבע אל על. המטבעות נופלות על הקברים הסמוכים. וקוראים
פרק צ"א בתהילים:
"יושב בסתר עליון, בצל שדי יתלונן..."
בלחן שבו נהוג לקרוא אותו. קוראים שוב ושוב, עד שהקבר מוכן.
קוברים, מכסים את הקבר, המצלמה מתמקדת על רז הצעיר, שמתכופף
ומרים אבן, לשים על הקבר.
קלוז אפ לאבן.

25. חוץ. בית הקברות בסנהדריה - צהרים
המצלמה נפתחת מהאבן שהייתה בקלוז אפ על רז המבוגר, ששם אבן על
המצבה של חאג'י מרדכי. אבו-יוסף מחקה אותו. הם עוברים לקבר של
זליכה ומניחים גם שם אבנים. יוצאים מבית הקברות.
26. חוץ. במכונית - אחרי הצהרים
רז מסיע את אבו-יוסף למנזר שלו. מתחילים לנסוע בלי להחליף
מילה. אחרי מספר דקות, כשעולים ברחוב בר אילן.
אבו-יוסף:
אז מה, רז, יש עוד משהו לראות?
רז:
האם אני שומע נימה צינית או אי שביעות רצון?
אבו-יוסף:
חס וחלילה! אני מצטער אם נשמעתי כך. עוד מעט נעבור את
השכונה...
רז:
אני שמח שלא באת על סיפוקך. כדאי שתישאר עם טעם של עוד. אנחנו
עוד ניפגש, אם ירצה השם.
אבו-יוסף:
אם ירצה השם...
נוסעים בשתיקה, בדרך היורדת מירושלים. אבו-יוסף ממשיך:
נסתרות דרכי השם. אמרתי, ששום דבר לא יפתיע אותי. מסתבר שלכל
אחד יש "חבילה". אבי ודודתי הרסו את חייהם בעבור חלקת קבר,
שאפילו לא זכו להיטמן בה.
רז:
אם תשוב לעם ישראל, אחרי אריכות ימיך, אולי ועד העדה הספרדית
יאפשר לך להיטמן בחלקה שאביך לא זכה להיטמן בה?!
אבו-יוסף:
(אחרי שתיקה ארוכה) זה אפילו לא עולה על דעתי.
ממשיכים לנסוע בשתיקה. עד הסיבוב למנזר.
רז:
אני מקווה שמה שאמרתי לא הביך אותך.
אבו-יוסף:
אל תענה את עצמך. אני מאמין שאינך מיסיונר. עד היום לא היו לי
הרהורי כפירה. תודה על היום המעניין. תתקשר מדי פעם.
רז:
לאן?
אבו-יוסף
מוציא מכיסו פיסת נייר, רושם מספר טלפון ומושיט לרז.
תוכל להשאיר הודעה בטלפון הזה.
מגיעים לשער המנזר, נפרדים, בלחיצת יד ובחיוך.

על-פי סיפור של יוסף רז