אני בוכה כל הדרך הבייתה. בנסיעה. באוטו. כל רמזור מתעלמת
מהמבטים הנועצים והמופתעים, מתייפחת תוך כדיי שהידיים מנגבות
את הדמעות.

הלוואי שהייתי טסה מפה מחר.
ככה, עוזבת. לא עוד חודש, לא בתכנונים ובפרידות מוקפדות. לא
ברגשות געגועים ואהבה מושהית. בכעס. ברצון ברור לעזוב. לא
להיות פה. לא להרגיש.

אני מרגישה כל כך רע עכשיו, שזו הפעם הראשונה שאני באמת מנסה
להזכיר לעצמי כמה טוב אתה באמת עושה לי. הפעם הראשונה שאני לא
מנסה להגיד לעצמי ש"המריבה הזו טובה" ו- "הויכוח הזה מועיל",
רק צריך להנציח את ההרגשה הזו טוב טוב ככה שעוד חודש, כשאני
אעזוב, יהיה לי יותר קל.
"אנחנו לא מתאימים". "לא מסתדרים". "מתנגשים באופי". או כל
תירוץ אחר שאני יכולה לתת, העיקר שלא יכאב.

הלוואי שהייתי טסה מפה מחר. הלוואי שהחודש הזה היה מתפוגג
והרגש העצום הזה שקיים בי עכשיו לא יעלם. אני לא אחזור להיות
מאוהבת בך. לעשות דברים מטורפים רק כדי לראות אותך. אתה בכלל
לא יודע שאתמול בלילה כבר נסעתי חצי דרך לרחובות, למרות שידעתי
שזה מפגר, ובלי אפילו להגיד, רק כדי לתת לך נשיקת לילה טוב.
ובהודעת SMS זה אולי נשמע כבדיחה או מטאפורה, אבל רק רציתי
וחיכיתי שתבקש ממני לבוא. אבל לא ביקשת.
אני לא אחזור להיות קלילה וזורמת רק כדי שנוכל להעביר את
התקופה האחרונה הזו בכיף. בלילות מלאים תשוקה וחיבוקים ומבטים
מלאי משמעות.

הלוואי שהייתי טסה מפה מחר. הלוואי שזה לא היה קשה כל כך, אתה
בכלל לא קולט עד כמה. אתה לא מבין שזה לא רק לעזוב את הבית,
להשתקע במקום חדש, להיות עצמאית, לבד, רק אני. מה שעוד יותר
מפחיד אותי, זה שאומנם הכנתי את עצמי לכל זה, והכנתי את עצמי
להיפרד ולעזוב את כולם. ואת אמא, ואת נועה ושי, והעבודה והבית,
ורז הקטן. אבל לא הכנתי את עצמי להיפרד ממך. לא ידעתי שכל זה
יקרה פתאום. לא ידעתי שהכל יגאה בי מחדש.
ואני יודעת שכל זה מלחיץ אותך ומבלבל אותך, כי אתה נלחץ מלחשוב
שאני רואה את היחסים האלו כמשהו שהם לא, ואתה בטח מפחד שאולי
אני אומרת את כל זה כדי שתתן לי סיבה להישאר, אבל אתה לא מבין,
שכל הזמן הזה, וכל הדרך המטושטשת הבייתה, אני בעצם מפחדת שתתן
לי סיבה לעזוב.
תתן לי להשלים עם זה, תתן לי להתגבר, לשכוח. לשכוח מזה שאני
מתחילה חיים חדשים. לשכוח מזה שאני מוחקת את כל מה שקרה והופכת
אותו ללא רלוונטי, ללא שום אופציה להתפתח. לשכוח מזה שאני כל
כך כל כך מפחדת שבזמן הזה שאני לא אהיה כאן אתה תתאהב ותתחתן
עם איזה מישהי כי אתה רוצה להתבגר, ולהיות אבא, בגלל שראית אז
ברכבת אבא עוזר לילדה שלו עם שיעורי בית בתנ"ך.
ולא, אני לא רוצה להיות זו שתתחתן איתה, לא רוצה להיות חברה
שלך, וכבר לא רוצה להיות זו שאתה נהנה לבלות איתה את החודש
האחרון לפני שהיא טסה לארצות הברית. לא רוצה ממך כלום. רק שלא
תגרום לי להרגיש ככה עכשיו.

הלוואי שהייתי טסה מפה מחר.
אתה בטח מפחד, שאני אומרת את כל זה רק כדי שתתן לי סיבה להשאר,
תתפייס איתי ותגיד לי "בטון השונה הזה" (כמו שאתה מלגלג על
העניין) שאתה לא נהנה לריב איתי או להתעצבן עליי, כי מה לעשות,
אתה יודע שבסופו של דבר זה מה שמשפיע, גם אם אני בגאווה אכחיש.

אבל אני לא רוצה כלום. אני עוזבת באמת. כי מה שצריך לקרות -
יקרה. כמו שלא פעם שנינו אמרנו.
אני רק רוצה, כמה שקשה לי עכשיו ויהיה לי הרבה יותר קשה בעוד
חודש ויומיים, שתאהב אותי קצת בזמן שאני פה.



כשאני בוכה בגללך אני בוכה באמת.
מה שצריך לקרות יקרה.