מזמן, מזמן, כשתיבת התפוזים עוד הייתה ריקה, בדרך לחיפה עוד
היו פרדסים...  מורה סיפר לנו בכיתה על הזיכרון, שמתמלא כמו
תיבת תפוזים ועל מה שקורה כשהתיבה כבר מלאה ותפוזים חדשים פשוט
נופלים החוצה. מי היה המורה? או שזו הייתה מורה? אני מדמיין
צורת אדם בקו מקווקו, ובפנים ריק.
בלילה מוזר העירו אותי המחשבות על הזכרון. בהתחלה לקח לי זמן
להיזכר במקום המדוייק במוח שם הזיכרון נמצא. כבר אלפי שיעורים
ואלפי דפים מצטברים בתיבה. כל הדפים דומים: שני טורים, אנגלית
מובנת, טבלה או תמונה בצד שמאל למעלה. המשקל דוחס אותם אחד על
השני. מילה מדף אחד שוכבת על זו מהדף שמתחתיה והלחץ עצום. נראה
שעם הזמן מתמזגות המלים והופכות לכתמים מטושטשים, ובכל כתם
אלפי מילים דחוסות.
רק דף אחד שהופרד שוב ושוב כדי להיזכר במשהו, רק שם יתבהרו חלק
מהמלים. כל השאר במסה העצומה שלהם מושכים אחד את השני בתוך
התיבה, ולפעמים אני מרגיש בפנים את הכוכב הדחוס שכל דבר המתקרב
אליו נדבק ונעלם. וכך, העולם שמחוץ לתיבה לא ממש ברור. כל המבט
מופנה פנימה, ובחוץ רק צורות, אנשים ללא תוך, מוקפים בקו
מקווקו, מופיעים ונעלמים. הם מנסים להיכנס לתיבת התפוזים אבל
הכניסה מותרת רק לדפים באנגלית שלא תופסים יותר מדי מקום.