כה בקלות אפשר להתמסר לאוון, אני אומרת
ומטשטשת את קווי האופי של היופי.
בפינות החיים הוא אורב כמו שד
וריח מתקתק, סיגריות וורדים, עולה מיופיו.
קני ציפורים נרמסים ולבי נמחץ עד שנעלם
את אהבתי לרוע לא אכחיש, הרי כה מאיימת היא האהבה.
דברי טירוף נוטפים מגרוני, וכמה מילים נוקשות כורכות את גופי
אין דבר המנחם כמו ידיים עוטפות בלבו של מדבר, והלוא רוע חובק
את מותניי.
אין בי מאומה מלבד בדיות וכפירה, נוקשות שפתיי מול עור זך
וכורעת ברך לאל שיסלח, בזמן שאני בורחת ללב משעוליו הקלים של
העולם
וללא תהיה מתמסרת.


האור שברשותי חזק מעלטת תבל, לבי אוחז בחדריו את טוב העולם
ודבר לא יערער את בטחוני בשליחי השמיים.
חזק גופי ובגפיי אשא את עול הקיום.
שריגי עץ חיים מושרשים בנימיי, לא אאכזב את גרמיי השמיים
ולא את הוריי השתולים בחיי.
אנעץ ציפורניי בעפר המטונף ואלטש את חן החיים עד צחות
היה מה שהיה, נפשי לא תעזוב את טעם הממשות
בציר ומחוש אשאיר את כפות רגליי נטועות באדמתי
ושם אמצא את מיתתי.