הכל חזר לי בבום.
מבלי ששמתי לב,
אני באותה הנקודה,
שהייתי אז.

כבר לא אני יותר.
אז, אנשים ידעו מה קורה.
עכשיו, כמעט ולא.

ואולי ככה זה עדיף,
הרי כל חיי התמודדתי,
בדרך שלי,
גם אם הייתה שגויה,
מוטעית, או לא נכונה.

ההתמודדות שלי,
הייתה הבריחה.

פתאום הפרחים פורחים,
השמש זורחת.
אפשר לשמוח מהדברים הקטנים.
וזה קרה רק,
כשהיינו ילדים.

עכשיו כשגדלנו.
אנחנו יודעים.
יודעים את העולם.

המר. החמוץ.
המתוק. והחריף.

והכל פתאום שורף.
מכל מילה כואב.