עוד ערב כחול וקר. עוד ספר נזרק לצד לאחר סיפור אהבה מרטיט
ומרגש מאין כמותו. מילים כה פשוטות, סצנה כה בנאלית, ובכל זאת,
כל אחד היה משתוקק לאהבה שכזאת. אז למה בעצם אי אפשר? מה בעצם
אומרות המילים "אני אוהב אותך"? למה קשה כל כך להאמין במשפט כה
פשוט? למה קשה להיפתח, למצוא נפש תאומה, לבטוח באדם נוסף חוץ
מעצמנו?
סיפור אהבה נוסף שקשה להאמין בו, ועדיין, כל כך רוצים להאמין
שהוא אמת. שוב נפגשים שני אנשים זרים בעולם הגדול. שוב נפשות
תאומות נתקלות זו בזו, והאהבה, הקשר החזק שנוצר ביניהן תוך
מספר דפים הופך לבלתי ניתן לניתוק. שוב הגיבורים מנסים לדחות
את ההזדמנות לאושר, ולו רק מכיוון שאינם מאמינים באהבה.
וכמו אחרי כל ספר, מחשבות מעופפות רחוק כל כך. רצון עז לשבת
מול האח עם אדם יקר ואוהב. אדם שיבין ללא מילים. אדם שמוכנים
לעשות הכל למענו והוא למענכם. רוצים את זרם הרגשות הזה בחדר גם
אם הוא רק סיפור. אז למה בעצם בני הזוג שלנו לא רוצים בדבר הזה
כמו שאנחנו רוצים? למה אינם מאמינים בנפשות תואמות? למה אתם
שונים כל כך? ואולי השאלה הקשה מכל:
אם רצוננו רחוק כל כך מהמציאות, האם אפשר בכלל להאמין לצמד
המילים "אוהב אותך"?