[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אור לי
/
'' אוטופיה או אוטיסם ''

גם הפעם לא ידעתי מה לחשוב , אם מתוך הבנת מצבי או שמא שוב
התברר לי  כי המציאות יכולה להיות פרועה ומתמיהה מכל דימיון .
היה זה בבוקר סתוי שהחל כקודמיו ולא צפן כל חריגה מהעשיות
הקבועות
שלי , תוך כדי החניית רכבי כבר ראיתי חלק מהמחזה הנדיר שעורר
את תשומת לבי , במרחק מטרים ספורים עמדה קשישה בבגדים מרופטים
ועגלת קניות ישנה גדושת חפצים לצידה , עמדה ובהתה , עמדה
והביטה אל אופק נטול קו סיום.
יצאתי מרכבי , העפתי בה מבט והמשכתי לדרכי , ברור היה לי שכל
עיכוב מצדי יגרור איחור נוסף למקום עבודתי ובעקבותיות אין סוף
תירוצים מצידי מחד והערות אסרטיביות ומרושעות ממנהלי הקשוח
מאידך.
נכנסתי למבנה , החתמתי כרטיס העבודה ועליתי במעלית לקומה
החמישית,
למשרד השלישי משמאל , פשטתי את מעילי והתישבתי מול ערימת
המכתבים שחיכתה למענה בדחיפות כמו רומזת לי, שייטב לי עם
אשחררה  ואחסוך מעצמי אחריות ועומס בהמשך.
אחזתי בטופס הראשון במגמה להבין תוכנו, אך דמות אותה קשישה
ריצדה בין שורותיו , קמתי לעבר החלון והיבטתי לרחוב בתקווה
שאצליח לראותה ולו עוד פעם אחת , אך ללא הצלחה יתרה , החנייה
היתה שוממה מאדם ורכבי חנה שם כלאחר כבוד בין יתר הרכבים
המאובקים.
את שארית שעות עבודתי העברתי בין שולחני לחלון, שוב ושוב ושוב
ללא מרגוע , היא לא היתה שם .

למחרת הקדמתי בואי בתקווה שאראה אותה באותו מקום , אך לאכזבתי
החנייה היתה ריקה והיא ... נעדרה ממנה.
לא ברור היה לי מה גרם לי כל כך לרצות ולראותה, מה היה בחסרת
בית זו
שכה העסיק מחשבותי , אך עובדה היא שדמותה לא משה מראשי ימים
רבים.
והנה דווקא משברור היה לי שאין מקום לקוות ששוב אחזה באותו
מחזה משונה , ראיתיה שוב באותו מקום באותה תנוחה , עם אותם
בגדים ועגלה.
לא יכולתי שלא לגשת אליה ולנסות לברר מי היא ולמה היא בוהה
בעיניים שקופות ונטולות חיים באופק הסתמי.
"בוקר טוב " אמרתי וחייכתי, אך מענה לא הגיע מכיוונה, "שלום לך
גב'"
ניסיתי כוחי בשנית , אך ללא הצלחה .
הרגשתי עצמי מטופשת ובמצב מביך ולא ידעתי האם להמשיך לדרכי או
לנסות שוב , "אפשר לעזור במשהו, גברתי ? " הוספתי, אך היא
נותרה בעמימותה ולא הנידה עפעף.
סבתי על עקבי והתחלתי לפסוע לעבר מקום עבודתי והנה משרחקתי
מעט
שמעתי קולה המתכתי החלוש , "אל תלכי , אל תכנסי לבניין , בואי
! "
סומק עלה על לחיי, ספק מהתרגשות ספק מפליאה , חזרתי לעברה
והיבטתי בה במבט שואל ומעמיק .
"למה , למה לא להכנס לבניין ?" שאלתי והיא כבובת שעווה נותרה
עומדת באותה תנוחה ולא ענתה לי. "לאן רצית שאבוא גברתי ?"
ניסיתי שוב לדובבה,  "בואי, בואי איתי " פלטה והחלה אט אט לנוע
לעבר השביל המרוצף שהוביל מהחנייה לגן ציבורי שהיה בסמוך .
פסעתי לצידה בהכנעה מטרים ספורים, שותקת ומהורהרת , עד שנעצרה,
פשפשה בעגלתה והוציאה מעטפה מקומטת וישנה , הביטה בי ואמרה
"כעת אני שלווה, משימתי הושלמה" מסרה אותה לידי והלכה בצעדים
כושלים משם .
לא ידעתי מה עלי לעשות באותו רגע , לשבת על הספסל ליד ולפתוח
את המעטפה, למהר למקום עבודתי ורק במשרד לפתוח אותה, נותרתי
עומדת ואוחזת במעטפה עוד אי אילו דקות ריקות , לבסוף הכנסתי
אותה לתיקי ופסעתי למשרדי .
מהורהרת וחסרת מנוחה , ישבתי פרק זמן ממושך ולא יכולתי להניע
אברי ,
צלצולי הטלפון נשמעו לי מרוחקים , פניית המזכירה כאילו לא
הופנתה אלי,
אני בתוכי , ללא מחשבות, ללא תגובה, ללא תנועה.
באחת כמו נעורתי מחלום עמוק , קמתי ממושבי אספתי חפצי ויצאתי
לעבר אותו גן סמוך , התיישבתי על ספסל לח , פתחתי את המעטפה
בידיים רועדות
והוצאתי תכולתה, ערימת תמונות ישנות הונחה על ברכי , תעודת
לידה מצהיבה וכתובה בשפה זרה וסיכה אליפטית עטורת אבני ספיר .
לנגד עיני חזרה דמות  הקשישה השקופה, ראיתי שפתיה הרועדות
באומרה לי שמשימתה הושלמה וכעת היא רגועה .
קרבתי המסמך אל עיני וקראתי את האותיות הכתובות בעט ציפורן ,
שם סבתי עלה להפתעתי בין השורות, כמו תקפני שד עברתי להתבונן
בזו אחר זו בתמונות  וראיתיה מול עיני בפעם הראשונה , כילדה עם
צמות וסרט, בבית סיפרה עם ילקוטה על הגב , עם הוריה ועם אבי
כתינוק מחייך בעגלה .
זיעה קרה כיסתה אותי וידי רעדו , זו סבתי שנרצחה בשואה, זו
אותה סבתא שכל חיי רציתי לראות ולדעת חזותה של האשה שאני קרויה
על שמה .
גם אבי הלך כבר לעולמו , ולא אוכל לשתפו בחוויה נדירה ומשונה
זו , חשבתי ביני לביני , הבטתי שוב ושוב בתמונות וענדתי את
הסיכה היקרה והמיוחדת על דש חולצתי .

מי היא אותה אשה ואיך הגיעה אלי , לעולם לא אדע , לא חזרתי
לראותה
כשם שחיי לא חזרו להיות כשהיו קודם קבלת המעטפה ממנה , הפכתי
רגועה יותר ושלמה עם חיי יותר .
חודשיים אחר כך, טסתי לפולין ועברתי מחנה אחר מחנה , שם אחר שם
על לוחות הזכרון , בתקווה למצוא את שמה ולהניח פרח ליד עם נר
נשמה לזכרה , אך את שמה לא ראיתי לצד מאות אלפי השמות .

חזרתי ארצה וידעתי ... המעגל נסגר .


  אוטופיה = רעיון דימיוני שאינו ניתן להתקיים
במציאות.
  אוטיסם  = נטיה לראות את כל המתרחש בחיים מתוך
הרהורי הלב
                    ולא כפי שהם במציאות .


23/10/01







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
עם מי צריך לשכב
פה כדי שיאשרו
לי את הסלוגנים?


תרומה לבמה




בבמה מאז 31/10/01 11:37
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אור לי

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה