1/5/2006

לכל דבר יש סוף. כשמגיע סוף למשהו רע אנחנו שמחים, "אולי עכשיו
יהיה טוב יותר". כשמגיע סוף למשהו טוב אנחנו עצובים, "חבל שדבר
כל כך טוב נגמר". מה קורה כשמגיע סוף לדבר לא מוגדר? דבר
שמעורר זכרונות, לא טובים ולא רעים. פשוט זכרונות. פשוט עוד
תקופה שנגמרה לה.
אומנם התקופה לא הייתה רעה ובכל זאת אני שמחה להשתחרר, אני
שמחה שזה נגמר. יכולתי לקום ולעמוד על רגליי כאילו בפעם
הראשונה. צעד שלי, לבד, בלי תמיכה. אני לא יודעת עד כמה טוב זה
היה. העובדה קבועה מולי, הצלחתי. עמדתי מול אדם שאיתו לא
יכולתי להתמודד זה זמן רב כל כך. אדם שהיה הפחד שלי, האדם
שליבי היה שלו וגופי היה שלו. כל כולי שייכת לו. עמדתי
והתנגדתי לו. לא האמנתי שאוכל, לא האמנתי שיום אחד אמצא בחיי
את הכח לעמוד ולהגיד לו "לא". היה קצת קשה, קצת כואב. אבל הכאב
עבר די מהר.
לפעמים כשלא מצפים למשהו אבל עמוק בתת מודע יודעים שזה מגיע,
זה אמור לרכך את הנפילה. זה לא קרה. זה כל כך מאכזב לראות את
האדם החזק ביותר בשבילך, את הדוגמא שלך לחיים, "דמות מובילה" -
נשבר, כמעט בוכה ומתחנן. אדם מבוגר נוקשה וממלא ציפיות. אדם
חלש פחדן ומתחנן לעזרה. אני חושבת שזה הדבר הנורא ביותר שאפשר
לגלות על אבא שלך, במקרה שלי " אב רוחני" - המאמן שלי.
עכשיו אני יכולה להגיד בגאווה - זהו, נגמר. אין עוד "התחלה
חדשה" שהיא בעצם המשך ישן לאותו סיפור החוזר חלילה.
לא מאמנת יותר, לא עכשיו ולא אחר כך. נגמר, עזבתי. הצלחתי
לאסוף את השברים שלי אחרי הניסיון הראשון ובניסיון השני הייתי
החלטית. אומנם בכיתי, בגללו כרגיל. הבנאדם היחיד שגרם לי לבכות
כל חיי.  מצד אחד מקום אהוב, מקלט. מצד שני אני כבר ילדה גדולה
וגם אם היה לי לאב, אז הגיע זמני לעזוב, לנסות לבד.
הדבר הקשה הוא לעזוב כי כואב מדי. הוא מאמין בי עכשיו, מבקש
שאשאר, אומר שבטוח ביכולותיי. לא מסוגל להבין דבר אחד - אני
כבר לא מאמינה בעצמי. אחרי שתי נפילות אני מסרבת לנסות בפעם
השלישית.אני לא אחזיק מעמד נפילה נוספת, אני לא אעמוד בזה. אני
כבר לא מאמינה בעצמי, דווקא כשהוא התחיל להאמין בי...
אז כמו לכל דבר בחיים גם לאימונים של מעל 7 שנים הגיע סוף.
עדיין לא מצליחה להבין אם זהו סוף טוב, אבל עכשיו יכולה לכתוב
רק שורה אחת:
"הסוף".