עמליה זיו בטח שלא הייתה יפה, היא הייתה נמוכה ושמנה והיו לה,
שערות די ארוכות על הפנים. בגיל שלושים ושש היא עדיין גרה
בדירה שבה נולדה בגבעתיים, ביחד עם אמא שלה. פעם גם אבא שלה
היה גר איתן, אבל הוא מת כשעמליה הייתה בת שמונה עשרה וקצת.
אחים ואחיות לא היו לה והמשפחה היחידה שאיתה התראתה, הייתה
דודה ליזי. כל יום שבת הייתה עמליה זיו נוסעת ביחד עם אמא שלה
לדודה ליזי, לארוחת צהריים. דודה ליזי גרה גם היא בגבעתיים.
אפשר היה להגיע לבית שלה, בקצת יותר מחמש דקות הליכה ברגל, אבל
אמא של עמליה זיו העדיפה לנסוע לשם ברכב, ועמליה זיו ידעה שאמא
שלה לא מתעצלת ושהיא רק מנסה להפוך את האירוע ליותר חגיגי.
בכלל לא חגיגי! האוכל לא טעים, ותמיד הן מקטרות, על הכל, על
הבוס בעבודה, שלא הסכים לדודה ליזי לקחת יום חופש, בליל הסדר
לפני שנתיים. על בעל הדירה שחצי שנה לא מתקן את הנזילה בכיור,
על  חיים הקצב, שחותך את השניצלים דק מידי. על העולם כולו, ועל
חלקים נרחבים מהיקום גם.
ועמליה זיו משתעממת, היא שותקת ובוהה בבובות החרסינה, שבתוך
ארון הזכוכית של הדודה ליזי, בדמיונה היא רואה איך החיות
הקטנות מתעוררות לחיים ומתחילות להלך הרס בבית.
עמליה לא אוהבת את ארוחות יום השבת אצל דודה ליזי, ולא רק בגלל
האוכל המגעיל ומסכת הקיטורים של שתי האחיות. פשוט תמיד
כשמגיעים לשאלה: "מתי עמליה תמצא חתן?" (ותמיד מגיעים  לשאלה
הזאת, בין האוכל לקפה)  דודה ליזי משפילה מבט ומרגיעה את
עמליה, "אל תדאגי את עוד צעירה ויפה, לכל סיר יש מכסה, והאהבה
עוד תמצא את דרכה אליך". ועמליה זיו יודעת שזה לא נכון, היא
כבר ממש לא צעירה ובטח שלא יפה.
ואם לכל סיר יש מכסה, אז איך זה, שדודה ליזי מעולם לא התחתנה?!
דודה ליזי משקרת, את עצמה היא מנסה להרגיע, כיוון שמעולם לא
מצאה חתן. אבל עמליה שותקת ונעצבת, כל חלקיק בגופה רוצה להתפזר
בחלל רק כדי לא לקחת חלק בבושה, שנקראת עמליה זיו, כך היא
מרגישה. וקמה להכין קפה.
עמליה זיו כמעט שלא דיברה עם אביה בכל חייה. הייתה לו חנות
נעליים קטנה, בדרום תל אביב, ותמיד הוא היה שם. אבל היה להם
קיץ אחד משותף, כשעמליה זיו הייתה בת 14 וכבר בכלל לא היו לה
חברים. זה היה רעיון של אמא של עמליה, היא הציעה לאבא  של
עמליה, שיקח את עמליה לעזור לו בחנות, ככה לא ישעמם לעמליה
בבית, והוא יקבל מעט עזרה בחנות. אבא של עמליה הנהן בעייפות.
למחרת יצאו הוא ועמליה זיו מהבית, בשש בבוקר, לחנות בתל אביב.
ואז אבא של עמליה הבין שהוא לא ממש צריך עזרה מהבת שלו, הוא
הסתכל סביבו במבוכה וחשב מה הוא יכול לתת לה לעשות. הוא פחד
לפגוע ברגשותיה של בתו. כלום לא עלה לו בראש, הוא הביט בעמליה,
הביט שוב סביבו והחליט. "התפקיד שלך יהיה לשבת בפתח החנות
ולברך את הלקוחות שנכנסים לשלום, וכשהם יוצאים לומר להם
להתראות". הוא ניגש למחסן שמאחורי החנות והביא משם כיסא גבוה,
"הנה פה תשבי", אמר ושם את הכיסא בכניסה.
ככה עבר קיץ שלם, כל בוקר הייתה עמליה זיו לוקחת את הכסא שלה
מתיישבת בפתח החנות ונרדמת. בזמן הזה היה אבא שלה מסדר את
הסחורה על המדפים, וכשהתחילו אנשים להכנס לחנות, הוא העיר את
עמליה, והיא הייתה מברכת אותם לשלום בכניסה ולהתראות ביציאה.
רב האנשים שנכנסו לא הבינו מה הילדה השמנה שחוסמת את הכניסה
ממלמלת לעברם.
בשעה עשר בדיוק היה אבא של עמליה יוצא לקנות שני קרטיבים,
לימון בשבילו ורימון עם סוכריות לעמליה, ובשעה שתים עשרה וחצי
הם היו מוציאים ארוחת צהריים מהתיק, קציצות דג ואורז שאמא של
עמליה הכינה ויושבים לאכול. "תודה עמליה", היה אומר לה אביה
בכל ארוחת צהריים כזאת, "תודה על כל העזרה שאת נותנת לי
בחנות", אבל עמליה זיו ידעה שאבא שלה משקר, ושהיא בכלל לא
עוזרת.
בסוף הקיץ חזרה עמליה זיו לבית הספר, בקיץ שבא אחר כך היא כבר
לא כל כך רצתה לעזור לאבא שלה בחנות וגם אף אחד לא הציע לה.
ארבע שנים אחר כך אבא של עמליה מת מהתקף לב, בזמן שהוא היה
בחנות. כשסיפרו לעמליה, היא דמיינה אותו שוכב בין ערימות של
נעליים בחנות ובוכה מכאב.
אמא של עמליה לא הפסיקה לבכות, ועמליה זיו שהייתה אמורה
להתגייס לצבא, נשארה בבית כדי לעזור לה.
דודה ליזי, אחרי הרבה מאמץ, כמו שהיא הסבירה לעמליה, הצליחה
לסדר לה עבודה בדואר, "זאת עבודה מאוד מכובדת", היא הסבירה
לעמליה, ועמליה הסכימה, ומאז היא עובדת בדואר, כבר שבע עשרה
שנה.
בסניף ברחוב חנניה בגבעתיים. היא התחילה בתור ממיינת מכתבים,
והיום היא עוזרת קופאית ראשית. ובעוד ארבע שנים כשציפי תצא
לפנסיה אולי ימנו אותה לאחראית קבלה. אין דבר שהיא לא יודעת,
אפילו מחיר של פקס לקולומביה, כמו זה שבחור אחד ביקש לשלוח
לפני שבועיים. תשע תשעים, לא כולל מע"מ, צריך קבלה?
היא תמיד נותנת את הקבלה בסוף, כי זה החוק.


-היום השמח והעצוב ביותר בחייו של ניסים השמן ו/או ניסים השמן
בתחת יש לו בן איך קוראים לבן, 'אהבת אמת'.

ניסים השמן לא היה ממש שמן, אלא שקומתו הנמוכה השוותה לו מראה
של שמן אמיתי. ניסים השמן אהב את אמא שלו מאוד, והיא אהבה אותו
אפילו יותר.
הם היו החברים הכי טובים בעולם. והדבר שהם הכי אהבו לעשות
ביחד, זה לבשל, וכמובן לאכול. ימים שלמים הם בילו ביחד במטבח,
מבשלים מלוחים ומתוקים, עוגות ופשטידות, צוחקים ואוכלים.
"הוא ילד מאוד מיוחד, ניסים שלי, יש לו יעוד, והוא זקוק לטיפול
מיוחד", ככה אמרה אמא של ניסים לאבא שלו כשהוא היה מתעצבן, "על
מה לעזאזל את מדברת, הילד עדיין גר איתנו בבית, והוא כבר היה
בן 33?! או שהוא ישן או שהוא מבשל, על איזה יעוד את מדברת?".
הזמן עבר והיעוד לא הגיע, לאבא של ניסים השמן נמאס, "ייעוד או
לא, הילד חייב לעזור בפרנסה, לפחות שיסע במשאית להביא את
הסחורה מהשוק הסיטונאי",
בהתחלה ניסים היסס, אבל כשאמא שלו חייכה אליו ואמרה לו שזה
הצעד הנכון, הוא הישיר מבט אל אבא שלו, והודיע: "אין בעיה, אני
אנהג במשאית!" כולם חייכו ואמא של ניסים הביאה כדורי שוקולד
מהמטבח, באוויר התפשטה הרגשה שמשהו טוב הולך לקרות.

-המרד הגדול
הכל התחיל עם הבחור ההוא, שרצה לשלוח פקס לקולומביה. עמליה לא
הפסיקה לחשוב על זה. היא יודעת בדיוק כמה עולה לשלוח לשם פקס,
גלויה או מכתב ואפילו חבילה, גם קטנה וגם גדולה. אבל היא בכלל
לא יודעת איפה זה. היא לא יודעת באיזו שפה מדברים שם, איך
האנשים נראים שם, אם יורד שם גשם ואם נוהגים בצד ימין של
הכביש. בכלל היא לא יודעת הרבה על העולם. ולא רק על העולם היא
לא יודעת, גם בארץ היא לא ממש מכירה. הן כמעט לא נוסעות לטייל,
אולי פעם בשנה למלון בנהריה. אבל גם אז הן לא ממש מטיילות, הן
תמיד נשארות במלון. איך זה במדבר? ואיזה מין אנשים גרים
בירושליים? ולמה?! עמליה לא יודעת כלום, רק כמה עולה לשלוח
גלויה לקולומביה, ואת הדרך לדודה ליזי.

היא קנתה מראה.
בבית היתה רק מראה קטנה שמספיקה בקושי לפנים והיא קנתה מראה
גדולה. אמא של עמליה תמיד אומרת, "למה צריך מראה גדולה, הרי
אנחנו לא שיא היופי, אז למה אנחנו צריכות לקבל תזכורת יומית
לכך?"
אבל עמליה רוצה לראות את עצמה, את כולה, אין חתיכה בגוף שהיא
רוצה להסתיר מעצמה, לא עוד.
היא שמה את המראה על כיסא מול המיטה שלה, והתישבה לראות. אמא
צודקת.
עמליה מכוערת. היא שמנה ולא מטופחת, בגדיה ישנים שיערה מוזנח
והכי גרוע, עיניה עצובות, עמליה מביטה ישר לתוך עיניה שבמראה
ורואה שהן עצובות, בקושי מגיעות, כאילו שהן בוהות בעיקשות בדבר
מה שנמצא חצי מטר ממנה, והיא איננה מסוגלת להביט הלאה ממנו.
עמליה נשכבת על המיטה ומתחילה לבכות, והבכי גובר והופך
להתיפחות. "למה?" היא זועקת "למה אני לא יכולה לראות!?" והיא
בוכה ובוכה עד שהיא נרדמת. ובחלומה היא רואה את אבא שלה, מושיט
אליה את ידו, ובאצבעותיו הקצרות והעבות עם המגע המחוספס מלטף
את שיערה, "תודה עמליה על העזרה הגדולה שנתת לי בחנות" הוא
אומר לה. "בבקשה אבא", היא אומרת לו. ובפעם הראשונה היא מרגישה
שבאמת עזרה לו.
עמליה מעולם לא הרגישה, כמו שהיא הרגישה כשהיא התעוררה, והמראה
שמולה מאששת את הרגשתה. היא שם. היא יכולה לראות את עצמה, וגם
כשהיא עוצמת עיניים היא עדיין מרגישה את עצמה, כאילו מישהו יצק
אל תוכה חומר שמייצב אותה.
היא יכולה להביט קדימה בלי לאבד יציבות, היא שולחת ידיים קדימה
ולמעלה, בועטת באוויר ולרגע נדמה שעמליה רוקדת, היא מחייכת אל
עצמה במראה ודמותה צוחקת אליה בחזרה, עמליה מאושרת, עמליה
נוכחת.
מהר, לקום להתלבש, לצאת אל הרחוב לראות, להריח, לרוץ בים, לדבר
עם מוכר התירס, לשמוע את קריאות האנשים בשוק, לנסוע באוטובוס
לירושליים, לטייל עם כלב, לקפוץ בטרמפולינות של פארק הירקון,
עמליה חייבת לחוות. לחוות הכל ועכשיו.
זה יום שבת, והיא שומעת את אמא שלה מתקרבת לדלת חדרה, "עמליה
את מוכנה? נוסעים לדודה ליזי", מה... דודה ליזי? "עמליה את
שומעת אותי? אני לא רוצה לאחר". מעולם היא לא החמיצה ארוחה אצל
דודה ליזי, אבל עכשיו, איך היא תוכל לשבת עם שתי הקוטריות,
כשדמה בוער בה."עמליה! עמליה!" אמא שלה דופקת על הדלת. "את שם
עמליה?" עמליה שם . ועוד איך שהיא שם. "אמא אני אבוא ברגל עוד
מעט".  "מה פתאום ברגל? אני יוצאת ברכב עוד עשר דקות, קדימה
תתלבשי", עמליה לא שותקת, היא פותחת את הדלת ומסתכלת על אמא
שלה בעיניה החדשות, "אמא אני אבוא ברגל, עוד מעט!" אמא של
עמליה מופתעת, גם היא לא ראתה עמליה בצורה הזאת. "אבל אני
נוסעת באוטו, למה לך ללכת ברגל?" היא מתרככת. "יש דברים שאני
עוד צריכה להרגיש!" אמא של עמליה לא מבינה, "בסדר עמליה רק אל
תאחרי".
"להתראות אמא, אני אגיע".
עמליה יוצאת לרחוב ובפעם הראשונה רואה אותו דרך עיניה החדשות,
בפעם הראשונה היא לא רק רואה אותו היא גם מרגישה אותו, בחושיה,
בליבה. והיא לא יגעה מכך, להיפך, ככל שהיא חווה את סביבתה
יותר, היא מתמלאת בעוד כח, שיכה בה העולם, היא מבקשת, את כל מה
שהיא החמיצה עד עכשיו.

-המפגש
ניסים אוהב את הנהיגה במשאית מאוד, הוא מניח לידו אשכול בננות,
ומגביר את הרדיו, אין מאושר ממנו, שר ואוכל, אוכל ושר. את הדרך
הוא לא מכיר, תמיד הוא מתבלבל, ומסתבך, ואז אבא שלו כועס עליו
שהוא מאחר, אבל לניסים לא אכפת, להיפך, הוא אוהב להגיע למקומות
שמעולם לא היה בהם, ולמצוא את הדרך חזרה הביתה מהם. בדיוק כמו
באותו הבוקר, הוא נוסע כבר שעה בתוך שטח עירוני ולא מוצא את
דרכו חזרה לכביש הראשי, אין לו בעיה עם זה, ברדיו יש שירים
משנות השבעים, והוא שר בקול "לגור בדירת פאר... לחשוב שאתה
מליונר". כבר חמש בננות הוא אכל וכבר שש פעמים עבר בכיכר הזאת.
אולי כדאי לפנות ימינה עכשיו? הוא תוהה, ימינה? שמאלה? ימינה?
שמאלה? ימינה! הוא מחליט בסוף ומסובב את ההגה במהירות. בום!
דפיקה! ניסים בולם את המשאית במהירות. "לא יתכן..."הוא מנמיך
את הרדיו ומדומם את המשאית. הוא פגע במישהו, ברכיו רועדות. הוא
יורד לאט מהרכב ומציץ בפחד לראות במה פגע. מעולם לא ראה דבר
יפה כזה. בחורה יפה כזאת שוכבת מתחת למשאית שלו. ניסים מתקרב
אליה וליבו פועם בחזקה, גם מפחד, אבל בעיקר מהתפלאות, כמה יפה!

כשעמליה זיו ביקשה מהעולם שיכה בה, היא לא התכוונה שזה יבוא
בצורת משאית.
היא הלכה ברחוב ולא הצליחה להרוות את צמאונה ואת חושיה, עמליה
הרגישה כאילו שהיא נולדה מחדש, היא נעצרה באמצע הכביש ונשאה את
שתי ידיה לשמיים. בעיניים דומעות מהתרגשות, היא מודה לעולם על
תוכו.
בוםםםם!!!
ניסים רכן מעל עמליה והסתכל עליה, הוא נפעם מיופיה, וחש בר מזל
על שפגש אותה. לרגע לא חשב על זה שהוא דרס אותה ושיש סכנה
לחייה, האנשים שהתקבצו סביבו הזכירו לו את זה, וקראו
לאמבולנס.
כשעמליה התעוררה היא עדיין הייתה שם, כלומר בתוך עצמה, היא
עדיין הרגישה יציב.
אבל את הסביבה היא לגמרי לא זיהתה. היא בתוך מכונית, שנוסעת
מהר, אמבולנס. אבל למה? מה קרה? ואז היא הרגישה חום בכף ידה.
וכשסובבה את ראשה, ראתה את הגבר היפה ביותר בעולם מחזיק אותה.
עמליה לא הבינה מה היא עושה בתוך האמבולנס, אבל כשראתה את
ניסים, גם לא היה אכפת לה יותר. העיקר שהיא איתו, חשבה.
כשניסים ראה שעמליה מתעוררת, הוא לקח את כף ידה ונשק לה,
ועמליה חייכה חיוך שהרגיע את כל האנשים שהיו באמבולנס. בתוך
הלב היא חשבה שאולי בעצם דודה ליזי צודקת ושהאהבה עוד תמצא את
דרכה אליה.