כשאדם אהב בפעם הראשונה את חווה,
הוא עשה זאת ללא הדרכה של הורים.
ספרי הכוון, או פורנוגרפיה זולה,
לא סייעו בידיו להבין מה עליו לעשות.

מהתקופה שלפני העלה
הוא זכר - נקב בה, שהוא עשוי למלא
ומבלי לדבר - כאילו שינן כבר מלל של מערבונים -
הפגיש בין שרביטו הקעור לשיפוליה הקמורים.

לכמה רגעים הכילה בתוכה מאה אחוזים מכלל ישות העולם.
לרגע אחד - אפילו יותר מכך.
לו ידעה מה ימיט מעשה זה שלה כעבור 9 חודשים,
9 שנים, עשורים ואלפים,
ודאי הייתה שוקלת לקחת גלולות.

כשגמרו
להבין את משמעות החיים, ייחלו שכבר מישהו ימציא את האש,
כי נורא התחשק להם איזו סיגריה.
"אלוהים ברא אותנו", אדם סינן ביהירות, "אבל אנחנו בראנו את
האהבה".
"רק העצמנו אותה", לחשה בצניעות.  "היא הייתה כאן גם קודם".

רק חוש טבעי, ורגש שליחות, פעמו בעורקיו.
הוא ניחש, שאם ישווה לאהבתו לה
צוויון אפלטוני, האנושות לעולם לא תוכל לסלוח לו על כך,
פשוט מפני שלא תהיה קיימת.