15 במרץ 1944 היה בסך הכול תאריך משפחתי, יום הולדת של אשת
איציק גלילי. תאריך שרק איציק וילידיו חייבים היו לזכור ולשאת
במשך שנה שלמה כטוטפות בין עיניהם. תוצאה טבעית של לחץ
פסיכולוגי [שהעבירה על בעלה ועל ילדיה גברת אורנה, רעייתו
וגבירתו של איציק גלילי], ביום זה חלה עליו חובה קדושה להביא
זר פרחים גדול והעיקר - קופסה קטנה עם טבעת זהב או תליון זהב
עם מטבע עתיק המשובץ בתוכו או לכל הפחות זוג עגילים יוקרתיים
ויוצאי דופן. על הילדים, החל מכיתה א', הוחל לכתוב ולהקריא על
יד השולחן הערוך והמקושט שיר הלל ושבח לאמם היקרה והאהובה מכל.
כדי להגדיל את ערך האירוע, היה מוזמן לשעה זו אביו של איציק,
אשר אף הוא נאלץ היה לחבר לכבוד האירוע הגדול שיר בעל ארבעה
בתים, מוקצבים ומחורזים, כמו בימים הטובים, כשכל משורר היה
סופר על אצבעותיו את מספר ההברות בשורה.
ביום ה-15 במרץ התפנה איציק מהגיליונות המקושטים בטורי מספרים
צפופים וחייג לאביו, כדי להזכיר לו, שבשעה 4 בערך יקפיץ אותו
במכוניתו לביתו. השעה הייתה כבר 11, בחוץ נשבה רוח חמה
ולהפתעתו של איציק לא ענה לו אביו. גם "המזכירה האלקטרונית",
שהוא התקין בשביל אביו "לשעת הצורך", לא הסבירה לו בקול איטי
ועמוק של אביו: "יצאתי קצת לטייל. תתקשר אתי בערך בעוד חצי שעה
ואם זה דחוף ואין לך אפשרות השאר לי הודעה". איציק חיכה רגע
למנגינה המוכרת, אחרי הודעת "המזכירה". מאום. המכשיר שלו צלצל
בתוקף, אך איש לא ענה לו מהצד השני. גם "המזכירה האלקטרונית"
שבתה. מה קרה לאבא? שכחת הזקנה? או שמא "מרד הנעורים"? מה אתה
לעזאזל? קצין המבחן, המקבל דו"ח כמה שעות מהאסיר על תנאי? שמא
אדווח לך גם, שאני יושב עכשיו בשירותים ואין לי כל אפשרות לומר
את ה"הלו!" האידיוטי?"
באין ברירה החליט איציק לצלצל בשעה 12. עכשיו, אבא, אתה בטח
נמצא בבית ומסתובב במטבח ליד הכיריים. כאשר גם הפעם נשמע
הטלפון בדירת אביו והוא לא ענה לו, גברה התדהמה של איציק
ותחושה של "משהו לא בסדר!" חדרה לתת-הכרתו. לא ייתכן, שאבא יצא
לטיול היומיומי שלו ועדיין לא חזר. לא היה אדם, שיכול היה
לעצור אותו ברחוב ולמנוע ממנו את הרגלי לוח השעות שלו. לא! לא
ייתכן! ודווקא היום, ב-15 במרץ. אבא יודע טוב מאוד כמה התאריך
הזה חשוב לאורנה, ואם משהו ישתבש מה תהיינה התוצאות. הוא חייג
שוב במהירות וכאשר לא קיבל תשובה, זרק למזכירתו:
"אני קופץ העירה לחצי שעה בערך. אם אלי יתקשר או יבוא לקחת
אותי, תגידי לו שאני תיכף בא, שיחכה!"
הוא קפץ למעלית בטרם הדלת נטרקה ומיהר לחניון שבקרבת המשרד.
כאשר הגיע לבית שבו גר אביו לא חיכה עוד למעלית ועבר בריצה את
המדרגות לקומה השנייה.
אצבעותיו לחצו בפראות על הפעמון את הצלילים הראשונים של
בטהובן, סימן מוכר בין שניהם ואות, שזה הוא איציק בנו, הממהר
תמיד. הוא לחץ עוד פעם. עתה ישמע עוד מעט את קולו "הגוער" של
אביו:
"מה אתה מרעיש עולמות? אתה חושב אולי שאביך חרש? נו, היכנס
כבר! מה תשתה?" והכול ברצף מהיר. בלי הפסקה. אך הקול המוכר לא
נשמע. לא הייתה כל תגובה מבפנים. דקה... שתי דקות... עוד צלצול
אחד. אם הוא בשירותים ואינו יכול לצאת - יבושם לו ולי אין כל
צורך לעמוד על יד הדלת, כמו סוכן טורדני. זה היה חסר לי שמישהו
מהשכנים יחשוד בי ויצלצל למשטרה... בימים שצריך לחשוד בכל זר,
אף אם צורתו החיצונית אינה מזכירה שודד או פורץ מהסרטים. שיישב
לו. אכנס ישר לסלון ואפתיע אותו. הוא שלף את צרור המפתחות
שבכיסו ותקע את המפתח של הדירה לחור המנעול. אחרי שנכנס, טרק
אחריו את הדלת, שייבהל!
"אבא, זה אני, איציק, אני מחכה!"
הוא נכנס לסלון. מתוך חדר העבודה של אבא נדף ריח לא נעים
וצורמני של גפרית. אבא אף פעם לא עסק בכימיה והיה רחוק מכל
ניסויים בחומרים מסריחים. הוא מיהר לחדר העבודה. כאן היה מקור
הריח הבלתי נסבל. הוא פתח את החלון ואת דלת הזכוכית לגזוזטרה.
מי יודע מה אבא עשה לעצמו? הוא דפק בדלת של השירותים:
"אבא, אתה שם?" ומיד אחר כך דחף את הדלת. איש לא היה כאן. מלא
חששות רץ לחדר השינה. למיטתו של אביו. הציפוי הצבעוני על המיטה
היה פרוש וחלק, המיטה הייתה קרה... איש לא ישן בה הלילה...
אתמול? שלשום? ליתר ביטחון פתח את כל החדרים ואפילו את דלתות
הארון. מאום. אבא נעלם, מבלי להשאיר שריד, סימן... מכתב,
ואולי?
על השולחן בחדר העבודה מונחים היו מול הכיסא, שעליו רגיל היה
לשבת, רשמקול ומצלמתו הקטנה. מבלי לחשוב פתח את ה"טייפ" ושלף
ממנו את הקלטת. הוא החזיר את הסרט במצלמה ואחרי שהתגלגל ונסגר,
הוציא גם אותו. אחרי שתחב את הקלטת ואת הסרט לכיסו, נזכר
במשהו, שראה בסרט האחרון. הוא נטל מהמטבח את המטלית וניגב
ביסודיות את מכסה הרשמקול ואת המצלמה. כך עושה כל פושע מושלם,
כדי למחוק את סימני פריצתו. הוא יצא בשקט מהדירה ואז נזכר, שלא
סגר את החלונות בחדר העבודה. טיפש שכמוך! גער בעצמו. הוא שב
במהירות וסגר את החלונות. ריח הגופרית החריף עדיין נישא
באוויר.
עתה נהג לתחנת המשטרה המקומית. הא ניגש אל השוטר התורן, שישב
וקרא עיתון והודיע לו בקול רועד:
"ברצוני להודיע שאבא שלי נעלם!"
השוטר לא התרגש, קיפל ביסודיות את הדוחות ופתח בתשאול המקובל,
אך הנחוץ לכל חקירה:
"שמך ושם משפחתך? כתובת? לא של אביך... אליו נגיע אחר כך... יש
לאדוני טלפון? בבית... בעבודה... במה עוסק אדוני? סוכנות
תמרוקים... מה כתובת העסק? אדוני, הכול נחוץ. כל אחד בעסק שלו.
אדוני מבין בתמרוקים ואנחנו עוסקים בחקירה ואיש לא מתערב
בעסקים, שאינו מבין אותם. ועתה לאביך, שאתה טוען שהוא נעלם...
מנין לך? אולי הלך לטייל או החליט לראות את "הקרקס הסיני"?
אולי מישהו הזמין אותו? ידידה? הייתה לו איזה ידידה, אני חושב
שאדוני בתור בנו בוודאי יודע או שמא גונב לאוזניו... מה פתאום
אני מתלוצץ? אדני מעליב אותי. מה כאן עניין הגיל לידידה? ראיתי
עשרות 'טרחים' שבקושי עמדו על רגליהם ודווקא הם הכניסו לביתם
ידידה בגילם ואף צעירה יותר, שלא יהיו בודדים בחדר ובכלל...
עליך לדעת - למשטרה, כמו לרופא, עליך לגלות הכל אין כאן מקום
לבושות. שוטר חוקר צריך לדעת הכול, הכול, מבלי להסתיר דבר. מה
שיותר נדע, יותר מהר נפתור את התעלומה, אם ישנה כזאת.
"ועכשיו נתחיל מההתחלה, באופן יסודי. מה שם אביך? חוץ מאדוני
אין לו שום קרובים, שאליהם יכול היה לגשת? מה כתובתו? אהה, זה
לא רחוק מכאן... במה עסק? סופר. מה סופר? בנקאי? מנהל חשבונות?
רואה חשבונות? אהה... כתב ספרים... ומזה התקיים? יש לי שכן,
שהוא גם כן סופר. הוא כותב שירים וסיפורים כאלה אבל הוא מתפרנס
בתור צבעי...
"צבע... לא בצבא. בכל מיני בתים, איפה שרק מזדמן."
"לא אמרתי 'בצבא'. רציתי רק לומר, שאומרים 'צבע' ולא 'צבעי',"
הצטדק איציק.
"צבע... צבעי... ככה אומרים כולם. מה זה פה, כיתה א'... דנה
קמה, קמה דנה, גם הנכדה שלי, ממש שדה, אומרת לי: "סבא, לא
אומרים ככה, רק ככה", אבל לך אענה, פה זה לא בית ספר. פה,
אדוני, דנים בעניינים רציניים, חשובים ו... נחזור לאביך, שאתה
טוען שהוא נעלם. מנין לך? מה הן ההוכחות?"
"צלצלתי אליו פעמיים והוא לא ענה לי..."
"זאת לא הוכחה, ייתכן שצריך היה באופן דחוף לצאת. נסה עוד פעם
לצלצל. כן, מכאן! ומיד נראה..."
"אבל אני אומר לאדוני, שהוא איננו. אני יודע."
"צלצל! לא, אני בעצמי אצלצל... אני רואה שאדוני קצת נרגש. יטעה
במספר ואחר כך יגיד לי, שאין תשובה. מה המספר? אהה, כאן
רשום... חמש... שתיים... ארבע... הלו! הנה את רואה שסתם נבהלת.
הוא הרים את השפופרת. הלו! אדון גלילי? מדברים ממחלקת החיפוש.
נמצא כאן בנך איציק והוא מודאג, שלא ענית לו קודם. אתה רוצה
לדבר אתו, כדי..."
"הלו!" נשמע בשפוף קול צורמני ואחרי זה צחקוק קצר המעורב
בשיעול. "אני מצטער להודיע לך, אדון החיפוש, כך נדמה לי שמעתי,
שכאן לא מדבר מר גלילי ואני חושש, שהוא ייעדר זמן רב מהבית, אם
לא בכלל."
"לא גלילי? שמע יא מנ... אני מזהיר אותך שאם עשית משהו למר
גלילי והוא לא יכול לדבר, אז..."
"אדוני החיפוש, אנא שמור בבקשה על לשונך ותשאיר את המילים האלה
למי שעוסק במקצועות אלה..."
"יסלח לי אדוני המכובד", קרא החוקר בלגלוג, "אפשר לדעת, מה
מעשיו של אדוני בדירתו של מר גלילי?" ידו השמאלית ירדה במהירות
על כפתור הרשמקול, המונח לפני ולחצה.
"אני שומע, שאדוני מתחיל להקליט את דבריי. כן, יש לי שמיעה
חדה... אב... סו... לו... טית... אין דבר. אין כאן שום סוד.
קפצתי לדירה, כדי לפתוח את החלונות, כי יש כאן ריח בלתי נסבל
של גופרית. הריח הזה, או ליתר דיוק סירחון זה הוא הסמל הבולט
של הפירמה שלנו."
"האם עליי להבין שאדוני ריסס את החדרים, לפי בקשתו של מר
גלילי?"
"לא בדיוק, אבל עם הופעתי נוצר גם הריח, המלווה אותי..."
"כן, זה ברור, לכל העובדים במקצוע מסוים, נדבק לבגדיהם ואף
לגופם ריח מהעבודה, ראיתי פעם רועה צאן וכמה שהוא התרחץ, ככה
הוא לכל הפחות סיפר לי, היה ריח הדיר והעזים דבוק לבגדיו, שאי
אפשר היה לעמוד על ידו. מותר לי לשאול, מטעם מי עובד אדוני?"
"נו פרובלמ'ס! אני סוכן מטעם "שמטרן", סוכנות מכובדת ואמינה,
שיש לה סניפים, בלי הגזמה, בכל העולם!"
"שמשרן... שמשרן... אף פעם לא שמעתי על פירמה כזאת, האם היא
עוסקת בריסוס? בהשמדת ג'וקים או זבובונים מטרידים?"
"שום ריסוס ולא ג'וקים... היא עוסקת בבני אדם, שנזקקים לפירמה
ומזמינים את נציגיה. כך גם אני ביקרתי אצל מר גלילי,
כשהוזמנתי, לפי כל הכללים המקובלים אצלנו."
"אם כן, מה זה 'שמשרן'?"
"אם אגיד לך, שאלה ראשי תיבות של "שד משחת רוכש נפשות", תענה
לי מיד, בלי לחשוב, שאני משוגע או שאתה משוגע... רגע... כן!
מיד! לא, זה לא אליך דיברתי. טוב. אז אתה תסלח לי, אדוני שמשי,
עליי למהר. קיבלתי הודעה ב'טלכיס' מהבוס שלי לגשת לקליינט אחד
חשוב. שלום מר שמשי, כך הרי קוראים לך, היה לי נעים לפטפט אתך,
אבל עליי להפסיק את הבילוי. קודם כל הביזנס' ואחר כך ה'פלז'ר'.
שלום."
"הלו! אל תסגור. רגע אחד, שמשרן! סגר. אין כל ספק, שזה אחד
הלקוחות שלנו, שישב אצלנו ואני חקרתי אותו. הממזר זיהה מיד את
קולי. אין דבר. אם אשים עליו את ידי. הוא אמר "שמשי"... אז הוא
פושע ותיק. מיד ניגש לשטח ונבדוק את הדירה. שמע, אני ניגש
לניידת ואתה תיגש לחדר 12 ותמסור לפקד לבני, ששמשי שלח אותך,
בדבר מודעה... אגב יש לך מפתחות לדירה. זה יקל עלינו, במקום
לפרוץ. אם היא לא פרוצה כבר."
"יש לי מפתח, כי לפני שבאתי לכאן, ביקרתי שם. חשבתי להפתיע
אותו, את אבא."
"אהה... כלומר היה כבר שם ומה ראית?"
"כלום. הוא איננו והמיטה מסודרת, כאילו לא ישנו בה כבר כמה
ימים..."
"יכול להיות שהוא נחטף וידרשו ממך כופר..."
"אבא? כל אחד ידע, שאין לו זהב או כסף ואני בסך הכול סוכן..."
"פה מדובר בפושע, שהוא גם משוגע, שמרטן! טוב, חביבי, תיגש
לחדר12, שם כבר יטפלו בך ויעשו כל מה שצריך לעשות. אני ממהר.
יוסי, תדליק את ה'טרנטה'. אנו יוצאים וב'ספיד' מקסימאלי. תן
סירנה! שלום, אדון גלילי. אל תדאג, לא נזניח את העניין ונמצא
לך את אביך, להתראות!"
פקד לבני יותר ענייני ומיעט בדיבור. יבש, אך קורקטי...
"שלום! אדון שמשי שלח אותי אליך..."
"הסמל שמשי!"
"יכול להיות. אינני מתמצא..."
"אין דבר. עם מי יש לי הכבוד?"
"שמי יצחק גלילי ואני גר..."
"כל הפרטים עליך אקבל מסמל שמשי. שאלתי מי נעדר?"
"חשבתי, שאדוני רוצה לדעת..."
"מה שאני רוצה לדעת, אשאל, אם יהיה צורך. לידיעתך, אדוני, אתה
נמצא ב'מחנער' ולמי שאינו מבין, מחלקת הנעדרים. אנחנו לא דנים
בפריצות, באונס או ברצח ולא בסמים. רק נעדרים. אנשים שנעלמו או
שברחו מנשותיהם עם ידידה צעירה לאילת או אפילו לקפריסין או
שפשוט שכחו מי הם והיכן הם גרים. אדוני יכול לעזור לנו לאיזה
סוג שייך הנעדר."
"אני לא חושב, שלאחד הסוגים שאדוני הזכיר. אבי שלט בכל החושים
ואף מצבו הגופני השביע רצון, בהתחשב בגילו. לגבי ידידות או
ידידים, הוא לא היה הטוב ביותר ביחסי הציבור והעדיף להתייחד עם
ספרים..."
"ופתאום נעלמה הציפור, שאהבה את הכלוב שלה? מכתב! האם מצאה
איזה מכתב או פתק ליד בקבוק יין?"
"מאומה. שום דבר."
"טוב, הרבה עזרה לא אקבל מאדוני. אצטרך בעצמי לנבור. איציק!"
"סליחה, איך ידעת איך קוראים לי?"
"סליחה, פשוט אי-הבנה. התכוונתי לסמל איציק, שיטפל בך. הוא
עוסק בהודעות פומביות."
"שב, בבקשה!" הזמין אותי באדיבות הסמל איציק. "תן לי תיאור של
הנעדר: גובה, צבע השערות, אם היו לו, עיניים, משקפיים, אם היו
לו."
"גובה אני חושב מטר שבעים ומשהו, קרחת ובצד שערות שיבה..."
"ארוכות, כמו באופנה, עם קוקו או גזוזות?"
"קצרות, רגילות. עיניים, זה היה תלוי במצב רוחו, כשהיה לו מצב
רוח רע..."
"אדוני", פה לא 'צוותא', שקוראים שירים. פה זה מחנער. לבינו יש
עיניים שחורות, חומות ובהירות. ממילא כל אחד שרוצה להיעלם יכול
לכסות את עיניו במשקפיים כהות או אפילו שחורות, כמו עיוור.
אינני חושב, שמישהו ייגש ויעז לבקש ממנו, שיסיר את משקפיו, כי
נדמה לו, שהוא דומה לנעדר או 'מבוקש'. חוץ מזה יש אלפי גברים
שגובהם מטר ושבעים ומשהו ושערם מקריח ומלבין. איזה בגדים
לבש?"
"איך אני יכול לדעת?"
"שאלה טובה. האם אתה בנו או לא? בדרך כלל יש לכל אחד, ובפרט
גברים, נטייה לסוג מסוים של בגדים. אחד אוהב להתלבש 'אפרנג'י',
מכנסיים שחורים וחולצה לבנה, אחד רוצה להראות את עצמו צעיר
ולובש חולצה צבעונית, צעקנית, כמו הכושים בהאיטי ומכנסי ג'ינס
ועוד אחד אוהב לשמור על האופנה מהימים הטובים ההם..."
"הוא בדרך כלל אוהב ללבוש חולצה בצבע תכלת או כחול ומכנסיים,
אני חושב, כמו שאמא הייתה בוחרת לו במשביר' - אפורים."
"זה כבר משהו, אבל זה לא מקדם אותנו רחוק, נכון? העיקר לנו,
שיכול במקצת לעורר את תשומת לבם של עוברים ושבים או הנוסעים
באוטובוס זהו צילום! יש לך צילום?"
"יש לי הרבה צילומים. אני בעצמי לא פעם צילמתי את אבי אבל לא
כאן, בבית!"
"טוב! אז אם רוצה לקדם את העניין, שכבר מחר תתפרסם המודעה
בעיתונים על הנעדר ופנייה לכל אחד שיראה אותו לטלפון שלך או
לתחנת המשטרה - צריך צילום. אני מציע, שתיסע עכשיו הביתה, תביא
צילום. אם יש גם בפרופיל, מה טוב. הוא לא צריך להיות אמנותי.
רק שאפשר יהיה להכיר אותו, כלומר, כל מי שהכיר אותו. אם לא
תשוב תוך חצי שעה ולא אהיה, תמסור אותו לסמל איציק, הוא כבר
ידע, היכן למצוא אותי. זהו!"
"אני אשוב תוך חצי שעה, שאפילו..." הבטיח לו איציק גלילי.
"שלא תעז, אדוני. רק חסר לנו שתיפול בידי שוטר תנועה או תסיים
לילה באבו כביר. אינני חושב, שקוראי העיתונים עומדים בתור, כדי
להיזכר, היכן ומתי בדיוק ראו את האיש שמאחורי הצילום."
"בכל אופן אשתדל להביא מהר. זה לכל הפחות אני חייב לאבא,
כשהוא... בצרה."
"מנין לך, שהוא בצרה? אולי הוא עכשיו עושה 'כיף' ושמח, שסידר
אותך?"
"לא אבי. אתם לא מכירים אותו."
"תביא צילום, אז נכיר אותו. ועכשיו תסלח לי, אך עליי עוד לעשות
הרבה דברים וכן למלא עוד לכל הפחות עשרה דוחות לממונים שלי."
"סליחה שהפרעתי לך. להתראות."
הוא סגר מאחוריו בשקט את הדלת, אך הוא הספיק עוד לשמוע את הסמל
איציק בכיוון לפקד לבני, היושב לא רחוק ממנו:
"אפשר למות מנודניקים אלה! כמו ילד קטן, שמשאירים אותו פעם
ראשונה בגנון עם גננת: "אני רוצה את אבא! אבא!!!""
אידיוטים! הייתי רוצה לראות, איך הם היו מגיבים, לו אביהם נעלם
בלי כל סיבה מביתו. הוא לחץ בפראות על הדוושה וה'סובארו' הזקן,
שהכיר היטב את מצבי רוחו של איציק, דהר הביתה.
"אמא! סוף סוף בא אבא!" קיבלו את פניו הילדים.
"הוא נכנס לחדר העבודה שלו!" המשיך העדכון לאמם הבלתי נראית.
כהרגלה יצאה אורנה מחדר האמבטיה כשהיא עטופה בחלוק פרחוני ארוך
וראשה עטור במגבת, בצורת טורבן. בצעדים איטיים, מלאת הערכה
עצמית, נכנסה לחדר העבודה של בעלה:
"מה האיחור הזה? פתאום שכחת, איזה יום היום ומה השעה. אגב,
הכנסת את הפרחים למים או ששוב השארת אותם על השולחן בתוך
הצלופן?"
"לא הבאתי שום פרחים ואני מקווה, שלא אצטרך להניח אותם בשום
מקום!" הצטעק איציק.
"מה הצעקות האלה? אתה לא חושב, שהילדים שומעים? או שמא אתה
רוצה שגם ברחוב ישמעו? טוב, אם ככה צריכים לחגוג, אז אני
מוותרת על הפרחים... העיקר שהילדים זוכרים... הם כבר
התכוננו..."
"נצטרך לדחות את ההצגה!"
"בשבילך זאת הצגה? אחרי כל כך הרבה שנים, אתה מגלה לי שיום
הולדתי היא בסך הכול הצגה. קומדיה? טרגדיה? מה עוד תוסיף
הערב?"
"אולי תפסיקי לרגע את התשפוכת ותתני לי להגיד מילה אחת?"
"כבר אמרת יותר ממילה אחת. מה עוד יש לך להגיד?"
"די כבר! די! אבא איננו!"
"אני רואה שהוא איננו. לו היה, היה מיד צועק, אף לו הייתי
בשירותים: "חג שמח לבית גלילי!" והיה פוצה בשירה: "יום הולדת
ל... אורנה!" אז בגלל זה אתה נרגז, שלא הצלחת להוציא אותו מחדר
הספרים האטום שלו, כדי שקצת יתבדר עם הנכדים שלו?"
"לא יכולתי להביא אותו, כי הוא איננו. את מבינה מה זה 'איננו'?
הוא לא ענה לטלפון, הוא לא היה בבית ולפי מצב המיטה שלו, הוא
לא ישן הלילה בביתו ואולי אפילו גם אתמול."
"ולא השאיר לך שום הודעה, לאן הוא הלך או נסע?"
"לאן הוא יכול לנסוע? למי? ולא היה מודיע לי? בגילו? ועם
הרגליו?"
יש רק אפשרות אחת ואני חוששת, שזה מה שקרה לו - קראתי על זה
הרבה בעיתונים ואפילו ראיתי פעם סרט בטלוויזיה... הוא פשוט יצא
לטייל קצת ולפתע, כאילו אפלה נפלה עליו והוא שכח מיהו, מה שמו,
איפה הוא גר. אחד אפילו, קראתי, לא הכיר את אשתו ואת ילדיו,
שמצאו אותו וטיפלו בו..."
"זה עוזר לי הרבה. בינתיים אני צריך צילום שלו..."
"מה ייתן לך צילום שלו? תלך למסעדה וממלון למלון ותשאל את
האנשים: "אתם מכירים איש זה?"
"לא אני, המשטרה צריכה!"
"מה? משטרה?"
"כן, הייתי במשטרה ובמחלקה לנעדרים אמרו לי להביא צילום שלו,
כדי לפרסם בעיתונים. לאן לעזאזל נעלם האלבום שלי? תמיד היה על
האצטבה."
"כבר אין לך מילה אחרת ביום הולדתי חוץ מלעזאזל?"
"לך יש עוד משהו להגיד? אני מספר לך, שאבא נעלם מהבית, איננו,
ואת רק חושבת על הפרחים שלא הבאתי. שום דבר כבר לא חסר לך
בחיים ורק פרחים? אני כולי חרדה, שעוד מעט אצטרך להביא פרחים
למקום אחר, אם חלילה יקרה משהו לאבא..."
"לו במקום לקלל היית שואל אותי: "אולי את יודעת איפה האלבום?
הייתי מיד עוזרת לך ומגלה, שהוא נמצא אצל רמיק כבר כמה שבועות.
בזמן האחרון לא רוצה רמיק ללכת למיטה או אפילו להישאר עם
בייבי-סיטר בלי האלבום. הוא יכול שעות שלמות לדפדף את האלבום
ולגלות: 'הנה אמא! וזה אבא! וזאת מירי!"
"יכולת להגיד לי או לכל הפחות לשאול אותי, מה דעתי על כך, שרמי
יקמט את הדפים ואת התמונות."
"פתאום הצילומים כל כך חשובים לך... אולי תגיד לי, מתי בפעם
האחרונה הצצת לתוכו? ואת כל הצילומים בשנה האחרונה מי הכניס?
אתה סידרת אותם? אתה רשמת עליהם תאריך? יש לך עוד משהו
להגיד?"
"אין לי כלום מה להגיד! את צודקת! את תמיד תהיי צודקת, כרגיל,
ועכשיו מותר לי כבר לקבל את האלבום?"
"אני אביא לך. אם אתה תיגש אליו, רק תבהיל אותו ואחר כך הוא לא
ירצה שום דבר לאכול."
היא יצאה ומיד נשמע קולו התקיף של רמי:
"לא רוצה! זה אלבום של רמי! לא רוצה!"
"אבל רמינקה, אמא תיכף תחזיר לך את האלבום. אבא רק רוצה לראות
משהו ואחרי זה..."
"לא רוצה! לא רוצה!!!"
"אבא אומר שזה אלבום שלו ולא שלך ואם הוא יבוא לקחת אותו לא
יהיה טוב. רמינקה, אבא נורא כועס ולא כדאי להרגיז אותו. נו, תן
לי אותו. נכון, שרמינקה אוהב את אמא? אז תן לי ואמא מיד תחזיר
לך. נו, תהיה ילד טוב... תן כבר!!!"
"אל... בום! אני רוצה את האל... בום שלי!" נשמעה צריחת מחאה
רמה של רמי על רכושו היקר שנלקח ממנו על ידי אמו בעורמה או שמא
בכוח.
"הנה לך האלבום שלך. בגללך ישנא רמי גם אותי. כאילו הצילום
יעזור משהו ומישהו יסתכל עליו... ידעתי, שבגילו דבר כזה עלול
לקרות ואמרתי לך, שתכניס לו לכל כיס פתק עם שמו, כתובתו ואפילו
טלפון שלו ואז הוא שוכח את עצמו, מוצאים אנשים מכיסו פתק ומיד
יודעים או שמתקשרים אתך..."
"מתי אמרת לי דברים אלה? אולי רצית להגיד, אבל לא אמרת לי."
"פעם אחת? אולי מאה פעמים הזהרתי אותך שזה יקרה, ואמרתי לך
שצריך מבלי שירגיש לדחוף לו לכיסו פתק עם שמו וכתובתו, אבל אתה
פשוט לא הקשבת לי והעדפת לשקוע בכורסה ולהתבונן שעה או שעתיים
איך הכושים האלה מ'המכבי' מנפנפים בידיים כדי להפריע לכושים
מ'הפועל' לקלוע כדור לסל. אז מתי יש לך זמן להקשיב לי".
"אמרתי לך כבר פעם, שאת צודקת. לעזאזל, כבר לא אספיק למסור לו
את הצילום."
"אל... בום! תחזירי לי את האל... בום! מיד!!!" נשמעה לפתע
צריחתו ההיסטרית של רמי.
"חינכת יופי את בן שלך!" הגיב איציק. "העולם נהרס ולו לא אכפת
שום דבר. הוא דורש את האלבום, שכבר הפך שלו!"
"לשם מה אתה צריך את האלבום הזה? האם הוא לא מיועד לילדים
שלנו, שתהיה להם מזכרת?"
"בינתיים אני חי עוד והוא שלי ורק ביום שיביאו פרחים בעטיפת
צלופן לקברי, תוכלי לתת לרמי שלך את האלבום, אבל לא לפני זה.
אני צילמתי את כל הצילומים, מלבד תמונות שאנו עמדנו מתחת לחופה
- צילמתי את אבא בכל האירועים, את הילדים כל שנה, קניתי את
האלבום אצל ויסזינגר, עלה כמה זהובים, עוד מודבקת שם קבלה,
ואילו רמי שלך תרם לאלבום את כל לכלוך של דייסה, טביעות אצבעות
שמנות ושרידי הביצייה."
"הוא סירב לאכול בלי שיחזיק בידו את האלבום."
"סירב לאכול? המחנך של הנסיך הצרפתי ז'ן ז'ק רוסו, יעץ במקרה
כזה להסכים עם הנסיך ולא להכריח אותו לאכול, עד שביום השני,
בעצמו ביקש, שיתנו לו לאכול?"
"אתה היית מוכן להרעיב את ילדיך, עד שיהיו דומים לשלדים אלה
שהראו לנו באפריקה המורעבת. בספרים אתם חזקים, אתה ואבא שלך,
אבל כשצריך לטפל בילד..."
"ולהרשות לו ללכלך רכוש משפחתי ולצעוק: "אני רוצה את האלבום
שלי"? ממתי הוא שלו? מי נתן לו? באיזו זכות? כל שופט אם לא
משוחד יקבע, שהצילומים הם שלי ולא שלך ולא של רמי ורק אחרי
שיניחו זר פרחים על המצבה שלי, תוכלי לתת את האלבום לרמי שלך,
אבל לא לפני זה..."
"אם אתה חושב, שהפרחים נועדו רק למתים אז אני מודיעה לך, שאם
תעז להביא פעם זר פרחים, אשליך אותו דרך החלון לרחוב. מיד
ראיתי, שבאת הביתה בכוונת תחילה כדי לריב עם מישהו והיות שלא
יכולת לריב עם השוטרים, כי אז היו מלמדים אותך לקח, מצאת לך
קרבן לריב אתו. אז אם אין לך נושא אחר על מה לדבר ורק לקלל
ולריב אתי, אז אולי מוטב, שלא נדבר, עד שתירגע."
"לא היה לי כל עניין לריב אתך. תמיד עשיתי מה שדרשת, גם אם
התפקעתי בתוכי. למען שלום בית. זכרתי תמיד את יום הולדתך ואת
יום הנישואים שלנו, את כל ימי ההולדת של הילדים, אבל לדאבוני
הרב בימים האחרונים הפכת מריבה לערוץ תקשורת יחידי בינינו".
"לך יש עוד משהו להגיד? עם מי לא רבת עוד? ואבא שלך בעצמו,
שאתה דואג לו פתאום כל כך, היה לו ערוץ תקשורת לבנו ולבני אדם,
שאתם בא במגע? עם מי התיידד? מי ביקר אותו? למה היה יושב סגור
בחדרו? מי מלבדי ניהל קשרים עם המכרים? לי אתה תגיד? לי???"
הוא טרק את הדלת ומיהר למשטרה.
כעבור יומיים התפרסמה בשני עיתוני-ערב בעמוד לפני האחרון מודעה
מטעם המשטרה על הנעדר:
"יובל (ברי) גלילי (ואנדרמן) בן 80, גובהו: 1.70..." וצילומו,
שעקב טיפולו של רמי הקטן היה מקועקע בעשרות חריצים, שתאמו היטב
את הקמטים של אדם קשיש כלשהו.
כאשר שב כעבור שעתיים, חיכתה לו כבר אשתו על יד הדלת:
"מה זה? רק עכשיו חזרת מהמשטרה?"
"לא, הלכתי ל"סטודיו" וחיכיתי עד שיפתחו את הצילומים של אבא."
"צילומים? וזה מהאלבום לא הספיק להם?"
"אני מתכוון שאבא עשה מצלמה שלו..."
"אבא חזר כבר?"
"לא, אבל הוא השאיר על השולחן את מצלמתו ואני הוצאתי ממנה את
הסרט ונתתי אותו לפתח."
"וזה היה כל כך דחוף?"
"זה היה חשוב לי, כי אולי הוא צילם את משהו או מישהו, שקשור
בהיעלמו."
"אז למה לא מסרת את הסרט למשטרה, שהם יפתחו אותו?"
"לא רציתי. אם יש משהו חשוב, אז אני רוצה להיות ראשון, שאדע
ואחר כך אחליט!"
"אתה תחליט... לא ידעתי שאתה שרלוק הולמס, שמתחרה במשטרה.
מקצוע חדש מצא לו... אכלת משהו? כבר אחרי תשע!"
"אני לא רעב!"
"אבל א נ י רעבה! אתה רק חושב על עצמו!"
"אם את רעבה, אז מדוע לא אכלת?"
"מדוע לא אכלתי, הוא שואל, כי לא הכנתי ארוחת ערב! עכשיו אתה
יודע, מדוע?"
"את לא מסוגלת לפרוס פרוסת לחם ולמרוח אותה במרגרינה ולחתוך
עגבנייה או מלפפון ולהמליח אותו? או לפתוח גביע 'קוטג'?"
"אני מסוגלת הכול! להכין לאדון ארוחת בוקר, ארוחת צהריים,
הכול!"
"את יודעת היטב, שזה לא נכון ושאני אוכל את ארוחת צהריים במקום
העבודה. בקיוסק של חנן. אמרתי לך כבר מאה פעמים."
"מעניין, שכאשר אתה חוזר מעבודה אתה רוצה לאכול והפיתה וחומוס
לא מספיקים לך? והילדים? גם הם לא צריכים לאכול? להם יש עדיין
אבא והם רוצים לאכול!"
"כל אמא דואגת לילדים ולא מחכה עד שהבעל חוזר מהעבודה אך כשהוא
טרוד בענייני משפחה..."
"ענייני משפחה? ומה אנחנו? כלבים? וילדיך - גורים? ענייני
משפחה... מי שמדבר על ענייני משפחה. אשתו אינה אוכלת... הילדים
לא אוכלים..."
"גם סיגל לא מסוגלת להכין סלט, רק אבא? נערה, שגומרת כבר כיתה
'..."
"סיגל צריכה להכין את השיעורים... מה אתה רוצה, שהיא תהיה
מלצרית, המגישה ארוחות?"
"כל השעות היא מכינה שיעורים? כמה שעות היא ממלאת קלטות של
שירי להקות מטופשות? גם אלה הם שיעורים?"
"אולי אתה רוצה לסגור במנזר ולהרחיק אותה מהחברה'?"
"אני רק אומר, שהיא יכולה בשקט, לכל הפחות פעם בשבוע, להכין
ארוחת ערב. אפילו חני יכולה להכין סלט! אני זוכר, שסבתא שלי
סיפרה לי, שאצלה בבית היו שבעה ילדים ולא שלושה, והיא אמרה שכל
ילדה גדולה דאגה ליותר קטנה ושום דבר לא הזיק להן."
"אם אתה מספר לי "סיפורי סבתא", אז תוסיף, שבכל בית יהודי,
הייתה 'שיקסה' שעשתה את כל העבודות בבית והייתה גם מגישה ארוחה
לשולחן."
"את צודקת, אם זאת את רוצה, נביא פיליפינית או תאילנדית ואולי
כושי גבוה, שיגיש לנו אוכל. כמו בבית נסיכים. לפני זה נצטרך
להתייעץ עם גברת בבלי, שתעדכן אותנו, מהי האופנה בבית הנסיכה
דיאנה..."
"מכל דבר אתה עושה צחוק... אם טוב לך עם זה, אז בסדר..."
"בכלל לא טוב לי, אבל את צודקת. צודקת מאה אחוז. מה את עוד
רוצה?"
"לאן אתה הולך? אתה לא רוצה לאכול?"
"לא. אין לי תיאבון. עליי עוד לבדוק משהו חשוב ואני זקוק
לשקט."
"מה זה, חשבונות?"
"לא חשבונות. אם אמצא משהו, אגלה לך."
"מה זה, סוד?"
"ייתכן שזהו סוד ובגלל זה לא מסרתי גם את זה למשטרה. זאת היא
קלטת, שהוצאתי מרשמקול, שהיה על השולחן בחדרו של אבא."
"מעניין. כאילו הכין הכול. אף פעם לא החזיק על השולחן מצלמה
ורשמקול. אולי הוא הקליט לתוך רשמקול את צוואתו? מעניין..."
"ולשם מה צריך היה את המצלמה? אני לא חושב, שמדובר בצוואה.
יכול להיות, שהוא רצה להנציח איזו פגישה ולשם כך ביקש גם לצלם
את המבקר או אולי הכין טיוטה לספר ובמקום לכתוב, דיבר לטייפ.
מה שאני רק מבקש ממך, שתדאג, שהילדים לא יפריעו לי ולא יתפרצו
לחדר. אינני יודע את תוכן הקלטת ואינני רוצה שהם ישמעו מה שלא
צריכים לשמוע ויפטפטו אחר כך, מה שיכול להיות מסוכן."
"מסוכן? אתה ממש מבהיל אותי. אף פעם לא שמעתי על מישהו חשוד,
שהיה לו קשר עם אביך."
"אני פשוט לא יודע. שום דבר! אף פעם לא עלה על דעתי, שאבא
בגילו ייעלם ככה, בלי להשאיר שום סימן. איש שלא יודע לתקן
אפילו קצר פשוט, שכל ימי חייו פחד ללמוד לשחות או לנהוג
מכונית, לפתע נוקט יוזמה בהולה, כמו תעיר לפני או אחרי הצבא."
"אני רוצה לשמוע גם כן!" קראה אורנה בקול המצווה, שהמחיש
לילדים את מי הם צריכים לשמוע ומיהו הבוס, ההולך במכנסיים.
"ומה עם הילדים?"
"הילדים כבר במיטות שלהם וסיגלי עסוקה בחדרה."
"אז בסדר. נתחיל מיד. אבל תדעי לך, שזאת קלטת גדולה ואם יהיה
לך משעמם, אל תפריעי לי. אני החלטתי אותה לשמוע עד הסוף. אני
בטוח שיש לה קשר עם הצילומים."
"צילומים? בטח פרחים... בזמן האחרון היה מצלם רק פרחים."
"הפעם צילם חיות. בעצם חלקי חיות. הוא רצה להיות צלם מודרני
ולא הסתפק בצילומים פשוטים."
"אהה... טוב, תוציא את הטייפ ונשמע... אין צורך בקול רם, קודם
נראה, אם כל זה חשוב או כמו שאמרת, טיוטה לרומן."
"את מוכנה לשבת?"
"מה אתה כל כך עצבני? בסך הכול קלטת עם דיבורים."
"הקלטת היא לא שלי ולא היה על ידה שום פתק, שאבא נתן לי רשות
לשמוע מה שאמר. זה כאילו נכנסתי למקלחת, כשאני יודע, שאבא
מתקלח... אני לא מדבר על אדם חסר יכולת, שצריכים לטפל בו,
להפשיט, להלביש אותו, להאכיל... אבי, ברוך השם, על אף גילו,
בריא ויש לו כמו לכל אחד סודות שלו ואני בטוח שהיה כועס עליי
לו תפס אותי, שאני מוציא מרשמקול שלו את הקלטת ומקשיב לה..."
"אבל הוא איננו ויכול להיות, כמו שאתה אומר, שהקלטת תוכל לפענח
את התעלומה ובעזרתה תוכל אולי לעזור לאביך, בלי פרסום בעיתונים
ובלי התערבות המשטרה."
"ייתכן. אז אני מתחיל."
"איציק. תלחץ כבר ובלי הקדמות."
קול שקט וחדגוני של אדם, המכתיב מכתב למזכירתו ומתחשב בקצב
הכתבתה, נשמע בחדר הדמום:
"זה אבא!" לחש איציק, "כאילו רושם יומן, זה לא ספר."
"שקט, תן לשמוע!" לחשה אף אורנה בקול תקיף.
כאשר תמה הקלטת ונשמע רק רשרוש הסרט המסתובב, מבלי שישמע צליל
נוסף, לא התאפק איציק וקרא בקול בכייני:
"הוי, אבא מסכן! הם בטח הפנטו אותו או סיממו ואחר כך העבירו
אותו נטול הכרה לאיזה מקום בלתי ידוע ושם, אחרי שיזריקו לו
איזה סם, הוא יחלום, כמו הישראלי הזה בתאילנד, מבלי שירצה לשוב
לביתו, או בכלל יזכור שיש לו בית ומשפחה. מי יודע, אם אי-פעם
נראה אותו? אינני חושב, שהם ידרשו תמורת שחרורו כופר כספי...
הם בטח מודעים למצבו הכספי... אז לשם מה הוא היה נחוץ להם?"
"אם תשאל אותי, אז הוא נמצא עכשיו במעין מצב שכרות רוחנית,
מעין הינתקות מהמציאות היומיומית, שנגרמה כתוצאה מהתעסקות בכל
מיני ספרים, הקשורים בעולם הרוחות והשדים ואיני יודעת מה.
ובניגוד לדעתך, אני בטוחה, שכאשר יתפכח ויחזור אל עצמו, יבין
מה עשה, איזה צער גרם לנו. אני לא מדברת כבר על זה, שהוא מטריד
שוטרים, חוקרים, המחפשים אותו, ויום אחד ישוב לביתו, כאילו
מאומה לא קרה, ייתכן אפילו שלא ידע שנעדר מביתו זמן מה. אני
בטוחה אפילו, שיש להעדרו קשר עם הופעות הלהקות האלה. איך
קוראים להן?"
"רוק כבד"... "להקת השטן"... לא, היצור הזה לא עשה רושם, שהוא
נציג להקה כזאת. הוא נשמע יותר מדי זקן ונוסף לכך, מה שמטריד
אותי, הוא יותר מדי אותנטי..."
"למה אתה מתכוון? איציק, אתה השתגעת? מה? אתה באמת מאמין שהאיש
שדיבר עם אביך היה..."
"זה היה שד אמיתי, כמו שאני איציק גלילי. גם אני הייתי צוחק,
לולא ראיתי את שני התצלומים, שאבא עשה. אמנם הם קצת מטושטשים,
אבל מה שרואים בהם, זה מספיק כדי לשכנע כל לא מאמין."
"תצלומים? נכון, תוציא אותם. הנה אני רק אקח את המשקפיים..."
"את יכולה לקחת אפילו זכוכית מגדלת או מיקרוסקופ. אם לא
תחפושת, כיסוי פלסטי, שמשתמשים הפושעים או שחקנים בסרטים
דמיוניים, אז אינני יודע מה זה?"
"תקרב את הצילום מתחת למנורת השולחן... עוד קצת... הוי מה זה?
אלה הן בפירוש קרניים! אמנם קצרות, אבל אין ספק שאלה הן
קרניים. הייתי אומרת שזהו מצח של תיש, שגילחו את שערותיו..."
"אבל תסתכלי על העיניים!"
"כן אלה אינן עיניים של תיש. לא ראיתי תיש אמיתי, רק בציורים
של קדישמן ושם הן גדולות וחוץ מזה עיניים אלה אינן של שום חיה.
לא חמור, לא סוס ולא של כלב. לא, הן יותר מדי ערמומיות,
לגלגניות. מבט כזה ודאי היה לנחש, שפיתה את חווה בגן עדן."
"זה עוד כלום. עכשיו תסתכלי על הצילום הזה!"
"אלוהים! זה לא ייאמן! אף אדם אין דפורמציה כזאת של הרגל..."
"איזה דפורמציה... זאת היא רגל טיפוסית של תיש או בשפת אבותינו
'שעיר'. רגליים כאלה היו בציורים ובפסלים של יוונים לסאטירים,
שרדפו אחרי נימפות ביער..."
"אלה היו אגדות... מיתולוגיות... אבל שיצור כזה יהיה קיים במאה
העשרים בתקופה שרנטגן מסוגל בין רגע לבדוק, אם זאת היא תחפושת,
כלומר רמאות או מציאות, כלומר דבר שלא מתקבל בשום אופן על
הדעת. כה וכה, איציק, אם זאת אמת או סיפור דמיוני, זה שווה כמה
אלפים!"
"מה את מתכוונת?"
"אני מתכוונת, שאם עיתון זה לא ירצה לשלם לך אלפיים או שלושת
אלפים בעד זכויות לפרסם את תוכן הקלטת ואת הצילומים, יצא מיד
עיתון השני, שיציע לך במקום חמשת אלפים בעד הזכות הבלעדית
להקדים את העיתון המתחרה בסנסציה שערכה עולמי."
"אם את חושבת, שאני אחשוף את הסודות האישיים של אבא ואמכור
אותם בעד בצע כסף, אז את טועה טעות מרה ואת אינך מכירה את
איציק!" פתח איציק.
"מי מדבר פה על כסף? יהיה כמה שיהיה, הוא כאן רק עניין צדדי,
מעין נחמה קטנה בעד כל הצרות, שנגרמו לך. אני מדברת פה על
גילוי בקנה מידה עולמי, שנעשה על ידי אביך, אני בטוחה שלו אבא
היה כאן (היא לא אמרה "אביך" אלא "אבא", קלט בסיפוק איציק) היה
בעצמו פונה לכל העיתונים, כדי להודיע להם על התגלית שעשה. יש
לך מושג מה פירוש ההודעה: בן האדם הראשון ונוסף לכך הישראלי
(כך היה אבא מדגיש) דיבר פנים אל פנים עם שד או שטן, בכל אופן
נציג רשמי של כוחות השחור. הוא הוכיח ראשון בעולם המדע הספקני,
ששדים אמנם קיימים, הקליט אחד מהם ואף צילם. היהיה מקום בעולם
הגדול, שבו בני אדם, הקוראים עיתונים בעשרות לשונות, לא ישאו
את שמו של אבא (שוב "אבא" איציק) על שפתיהם? בחלומותיו הנועזים
ביותר לא חלם, שבין לילה יהפוך לגיבור העיתונות ואת שמו יזכירו
בכבוד עשרות מדענים בעלי תארים..."
זה היה נאומה הארוך ביותר של אורנה, שאיציק לא הפסיק אותו ולא
התנגד.
"כן", ניסה בקול חלש, "אבל את דיברת קודם על אלפי שקלים, כלומר
על כסף."
"אמרתי לך, הכסף הוא רק פרט נוסף למאמציו וחוץ מזה... הרי אנו
מקווים ואפילו בטוחים, שיום אחד הוא ישוב לביתו ואז לא צריך
דמיון רב, כדי לדעת, באיזה מצב רוחני ואף גופני יהיה. יש לך
מושג, כמה כסף נצטרך, כדי להחזיר לו את בריאותו ולהשיב לו את
האיזון הנפשי, שאולי איבד עקב טיפולו הנפשע של יימח שמו...
הארור!"
"מה אומר, את צודקת, כרגיל. ממחר אתחיל לטפל בירושה, שאבא
השאיר לנו. ואם יהיו אי אלו ספקות לעיתונים שלנו, אפנה מיד
ל"ניו יורק טיים" ו"נייצ'ר", ושבני עמי, שהם תמיד חכמים
ומתייחסים בחשד לאדם בלתי ידוע ("מי מכיר אותך? האם הצגת את
החומר לפני הפרופסור אלמוני ומה דעתו? רצוי בכתב"), יעתיקו את
הידיעה המרעישה על גילויו של איש הרוח הישראלי מהעיתון
האמריקני."
"אני בטוחה, שאם תציג לפניהם את הקלטת ואת הצילומים, יחטפו מיד
את החומר, מתוך חשש, שהמתחרה שלהם ירכוש אותו קודם."

                     המשך הסיפור בפגישה עם השד בעל זבוב