שבים אליי מסיור באטמוספירה
כל בלוני ההליום
שנסקו ממני בילדותי.
חסרי נפח, כתמונות שטוחות ומבריקות
של ירידי פלסטיק אפופי שרשרות נורות
ריחות סוכר חרוך וורוד
ושתי ידיים שאוחזות
אותי
אחת מכאן, אחת מהצד השני
ונושאות אותי מעל רגליי בקריאה
כמעט עד לבלון שחמק. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.