איבדתי אותו. איבדתי אותי. את הדבר היחיד בעולם שאהבתי. את
היחיד בעולם שעשה אותי מאושרת ושלמה. היחיד שנתן לי שלווה.
היחיד שחיכיתי לו מרגע לידתי - ושלא האמנתי שיגיע כלל - ועד
הרגע שהוחלט שנפגש. היחיד שנתן לי סיבה לחיות. היחיד שבשבילו
אני ימות. אני לא יכולה לשמוע את העולם יותר. אני רק שומעת את
קולות הלב שמתרסק לחתיכות קטנות. מתמוסס למולקולות. לערבב
אותו, לנער אותו ולשתות אותו לחיי היחיד שאיי פעם אהבתי. לא
להיות בעולמו, לא להיות בחייו, שווה ערך לביטול ההוויה. אתה
המרכיב החיוני ביותר לחיי. אני קמלה בגסיסה איטית. כבויה.
דהויה. רטט אנרגיה סמיך ומצחין של רוע עוטף אותי ולא נותן לי
מנוחה. אני מרגישה אותו כמו שמעולם לא הרגשתי אותו. מרגישה
אותו בהבל פי המבאיש, בגרוני הצחיח מיובש, בעיניי האדומות,
בפניי האפורות-צהובות, בשמיעתי המעומעמת, אני מרגישה אותו זורם
בעורקיי. מטנף, מזהם, מגביל, מקשה, מנוון, מרדים, מקהה את כל
מי שהייתי ואת מי שהייתי יכולה להיות. אני רוצה לכעוס. אני
רוצה לכאוב. אני רוצה למות. אבל הוא לא נותן לי להרגיש. לא
נותן לי לחוש. הוא רק נותן לי להיות צל אדם דהוי. הוא מגיע.
הבור השחור שהזהרת אותי ממנו. מושך אותי אליו בכוחות עצומים.
רומס את שאריותיי בדרכו אלי |