בנקוף הזמנים, נעוריי מחזירים עצמם אל הנצח.
שם בעדנת המשתה האילם, המתים מבכים אותם, מר גריי מבכה את
עלומי העולם.
חרב הברזל המלובן עטוייה על גבי ומשקלה כמשקל האהבה והאובדן -
כמשקל הזמן המנגן לי רקוייאם.
עוד רגע אמות, אף האבק מעצמותיי יעלם וצללים גורל זיכרון
היותי.
עודני חי - חושק בהרים ונהרות העולם. אלא - אינם זקוקים
לתשוקתי אך אצלח לזכות בקרבתם.
הנני חושק אף בנערות - אך אלו אינן מבינות ללבי.
פעם, מחדרו בעליית הגג פרוצת הרוחות אשר בעיר העתיקה, זעק
המשורר אל הליל : "ליל שיכרון - אצבעותיך קרות על צווארי,
התלטפני או תחנקני? אתה נועץ בי ציפורניך הקרות".
האין זה מקרי שאהיה הולך על האדמה תחת שאהיה טמון בה? |
