בפגישתנו הראשונה עשוי להתגלגל ירח ירח מלא בשמיים שלמים של
בזבוז חשמל. אתה אולי תביט בי, נבוך להפליא, מפרכסת ידיי, מחפה
על חושיי. אז נלך ונאמר זה לזו ולהיפך את כל הדבריים שטעמם
נושר בן-רגע; אסלח לך על רום גופך, תמחל לי על פניי. נשב ונסיר
ליבנו. ואולי השמיים יצללו אל הלב, וראש ימלא דם הקסם. אני
אחייך בעיניים מזמינות ואברח אל פינה במרפסת, מחכה שתרדוף. אתה
תהסס מאושר צל דמותי על הרצפה, או אז תכסה את עיניי במצולות
לפיטה. אני אשתחרר ממך, מנסה לכבול אותך אליי, למדוד את
עוצמך... אולי תבוא יותר בעוז, יותר בכוח, להצמיד את ידיי אל
הקיר, לנשום עמוק יותר את אויר הערב הבהיר: ולא תתן לי לזוז.
או אז ארים מבטי אליך, משתוקקת. מה אמצא שם מלבד כאב נגיעות
מעבר אהוב? אולי נדודים אמצא, התחבטויות בעומק, ותחת רבדי
אישונך התכוונות אין קץ אליי. ונהייה טובים כשננסה.

או אולי אמצא שם רק ירוק אפל, חבוי במסתרי עפר, והוא יזכיר לי
עשבים כהים בין שלוליות. העשבים יהיו ליער, כשתשכח איך ממשיכים
משם. נצחק את הבכי, נשכך מבוכתנו ונשב נדהמים, כי תם הסער בטרם
החל. ויעבור לילנו בטיולים בין תהיות פרושות סתם כך: נבדוק את
שהוכיחו לפנינו, ונרשים זה את זו בידיעות. אתה תקום, אני אומר
משהו טיפשי, בו ברגע, דוקא משום שהיו לי כל כך הרבה דברים
טובים יותר שרציתי להגיד, שרציתי לעשות איתך.
אתה תחייך. אוליגם אתה תשקע בציפיות שאכזבו, אולי גם אתה בקשת
יותר. אולי בכלל לא בקשת אותי. כי כן נלך. אתה יודע: אני אלווה
אותך עד הדלת, כמו הייתי מארחת מושלמת במסיבת פרסים. יתכן
אפילו שיקרע בינינו איזה חיוך שנהב נוצץ הפקע בין לחיצת היד
החותמת עסקה מנומסת. אולי אתקשר למחרת לומר ששכחת משהו, או
אשאל מה שלומך, ונסגור את מכתבינו בקופסאות שחורות שייאבדו
במהלך חיינו.

אולי בכלל לא נהיה לבדנו. אולי ניפגש כשאדווה תביט בנו, צוחקת,
ברחוב עמוס, בעיני עליסה. היא תחזור על טקסט קסום של פוליאנה
אחרת מחלום אבוד. "איזו עיר שכוחת אל" נאמר, כמעט נוסיף: ולמה
שכחנו לאהוב? - משהו רדום יתפוס אותנו, איזה סרט או הקרנה
פנימית. שום דבר לא נעשה שיהיה בו אתגר חושי... ואני הרי קצתי
במחשבות, גם אתה מהרהר כפירה במחשבות. רק אדווה תנסה להפיח עוד
רוח. או אז הירח ישאר כלוא מאחרי חלון שקוף בלתי שביר, ולא
נוכל לגעת בו. "אף כוכב לא יפול הלילה" אני אומר, ומילותי
יהדהדו בין חדרי ליבנו.

אין עצוב מהתחלות שאינן מתממשות. אך אני לא מהעצב מפחדת כי אם
מהכאב המחריד שמבטיח הסוף. האם לפיכך העצב ייקל את חרדותי?

כי אולי דווקא נפגש בטרם יירד הערב, ודרך שקיעות פטל והרדוף
רעיל נלך בשתיקה בוטחת. נדבר חרישית וכמעט לא נצטרך למילים.
אולי תמיד ידעת - אהיה לך חברה טובה, אהיה אחות ואם. וגם אם לא
אהיה האהובה הנחשקת, אודה שנכתבו התסריטים בלעדיי ובהם כל
רצונותיי דוהים כרמונות של שחקנים.
כי במשחק שלנו, משחק השח של החיים, אני פוסעת קדימה ובאלכסון,
כמו לא יכלתי לגמוע שגרה אחת, כמו לא יכלתי לבגיע למקום אליו
רציתי. אתה עומד בו ואינך תופס אותי לשם. אז אני פתאום אפרע
כמו סוס פרא מוסט ברצועות שחורות, ועל מעיינות החופש אוותר:
במקום להיות מלכה גבוהה ונהדרת, אלבע בצריח של מבצר ישן,
מורידה את צמותי. לך.

אינני בלונדינית, חטובה וזוהרת, אבל נסיכתו של אביר כואב
משתוקק וקורע אני. כשהוא יבוא אליי, לא את צמותיי אשלח לו, אלא
את ליבי. ובעוצמת אהבתי - אחפש רצונותיו; הוא ייאחז בי, ונהיה
מאושרים. וגם אם אין זה אתה - יכול היית להיות.

----------------------------------------------------------------------------------------
(נכתב במקור לישי אשד במאי 1993 לקראת פגישתנו הראשונה, שנינו
בסוף כיתה "יא, לאחר התכתבות אינטנסיבית. לאחרונה נודע לי שישי
נפטר בתאונת דרכים בפברואר 2004. אף על פי שלא שוחחתי איתו
בשנה שלפני מותו, חייו ומותו נותרו אפופים אצלי אותה אהבת נפש
וחיוניות ראשונית).