הקדמה: אם תרצו, זהו סיפור מתוך סדרה של סיפורים שכתבתי,
שנקראת "סיפורי הבניין" אשר בה כל סיפור עומד בפני עצמו, וביחד
הסיפורים נותנים נופח ועומק נוספים אחד לשני. הסיפורים כולם
מסופרים מנקודת מבטם של הדיירים השונים בבניין. קישורים
לסיפורים האחרים בסדרה אפשר למצוא בסוף סיפור זה.



פיני.

הפעם, המדרגות בדרך לדירתה של הגברת פיונה הרגישו כמו מסדרון
אינסופי. איך להעלות את הנושא? אולי היא לא תרצה לדבר על זה
בכלל... ולמה איתי?

הדלת היתה עובדה מוגמרת שנפצה עבורי את אשליית המסדרון. "בסדר
פיני, אתה שחקן, או לפחות אתה לומד להיות אחד. אתה יכול לעשות
את זה. פשוט... תלבש את מסכת הנכד המושלם והכל יהיה בסדר".

ממש. פיונה פתחה את הדלת במבט שהיה אולי תמים למראה עבור מי
שלא הכיר אותה, אך אלה שנמנו על מכריה זיהו בו מיד את קרני
הרנטגן החדות והמדוייקות שלה.

היא חייכה חיוך סדוק וגבותיה המצויירות בעיפרון שחור כחול
הורמו לשבריר שניה לפני שמצחה הרפה מן המתח והתיישר. "אלזו
פיני, בוא תיכנס".

פיונה התרחקה מהדלת, צועדת  לאחור אך מותירה את מבטה בכיווני,
בוחנת אותי עדיין מכף רגל ועד ראש. "הכל בסדר פיניל'ה", היא
שאלה, "יש סיבה שאני זוכה לזה ביקור שלך ככה ביום רביעי"?
המלכודת הונחה והצייד אפילו לא טורח להסתירה מהטרף. ככה זה עם
פיונה, בשאלה אחת היא נותנת לך את ההרגשה שאצלה כבר יש את כל
התשובות. אילו חיים מובילים ליכולת כזאת? ואולי זה בכלל ליהפך
- איך יכולת כזאת יכולה לקבוע את העובדה אם תשאר בחיים או לא
במציאות מסויימת...

"שלום גברת פיונה", ניסיתי לחייך עדיין לא מוותר על תוכנית
הנכד המושלם אבל פיונה הניעה את סנטרה שני מלימטרים לפנים כדי
להבהיר לי שהמסך ירד על ההצגה שלי עוד לפני שהחלה. "אני...
רציתי לשאול אותך משהו. אם אפשר. כלומר... אני מצטער אם אני
מפריע, אני...", היא נתנה לי להתפתל לעוד מספר שניות שעזרו לה
לזהות בחדות את השלשלאות שעצרו את לשוני.

"אתה לא מפריע", היא קטעה את הברבור שלי בחדות ואז נוסף משהו
לחיוך הסדוק שלה - רוך.
"פיני", היא פנתה אלי סוגרת את הדלת מאחורי תוך כדי, "אני תמיד
שמחה לראות אותך. על מה זה רצית לדבר איתי? הכל בסדר עם
פרישמן"? התגרתה בי, יודעת שהביקור הזה לא קשור בחתלתול.

"בגילך אתה צריך לחייך יותר פיני", היא אמרה תוך שהיא מובילה
אותי אל הסלון הקטן והמסודר למשהיי. "שב וספר לגברת פיונה מה
זה קרה שככה אתה מתרגש".

נדמה לי שהספה הקטיפתית והנוקשה הסתמרה כהתיישבתי עליה
באיטיות. לא היו כיסויי ניילון ובכל זאת היא נראתה חדשה כביום
שנטפרה בו. כל כרית ישרה ונפוחה ממלאת  ריפוד קשיח ואחיד שצבעו
הארגמני עודנו כהה ועמוק. מפיות תחרה קטנות ולבנות נחו על
המשענת נקיות ומגוהצות כמדי קצין.

עיניי שטו על פני החדר הקטן, על הויטרינות שהכילו אוסף חפצים
מתרבות אחרת, מוזיאון קטן של היסטוריה אישית ושיברה מפורצלן.

"פיני"? קולה של הגברת פיונה פקד על מבטי להתמקד ולחזור ישירות
אל עיניה הבהירות.
"כן, גברת פיונה - אני מצטער. אני פשוט... את יודעת שאני לומד
להיות שחקן נכון"?

היא הנהנה באיטיות בלי להתיק את מבטה.

"אנחנו עובדים עכשיו על הצגה חדשה, ויש לי בה תפקיד גדול.
תפקיד חשוב". הרגשתי שאני בולע אוויר.

"זה יופי פיניל'ה", אמרה פיונה, "אני שמחה שאתה מצליח". כשאמרה
זאת עצמה את עיניה והנידה את ראשה בהנהון קל. חשתי רפיון חם
מזדחל בגופי. "אז אתה מזמין אותי לראות זה הצגה"? הרפיון התחלף
בבחילה.

"גברת פיונה" הצלחתי להשתלט על עצמי, "רק התחלנו לעבוד על
המחזה. יש עוד זמן עד שנעלה אותו מול קהל - אבל, הסיבה שבאתי
לבקר אותך היום..." בלעתי עוד אוויר, "חשבתי אולי, אם זה בסדר,
אם תהיי מוכנה... לספר לי על המלחמה".

אני יכול להישבע שראיתי איך עורה של הגברת פיונה מחליף את צבעו
לאפור לחלקיק שניה. עינייה הצטעפו אך לא סרו ממני לרגע. לא היה
צורך להגיד באיזו מלחמה מדובר. בשביל אנשים כמו הגברת פיונה,
היתה רק מלחמה אחת. למעשה, עבור חלקם המלחמה הזאת נמשכת עד
היום ולא תחדל עד שיחדלו הם בעצמם.

"אויש, פיניל'ה, אתה תמיד כזה דרמטי", צליל קולה של הגברת
פיונה השתנה וניקה באחת מהחדר את האובך שחנק את גרוני עד אותו
הרגע. "למה אתה רוצה לשמוע על דברים זה נוראיים"? לרגע נראה
היה כי עינייה רואות מקום אחר, אך מיד שבו והתמקדו במבטי. "אין
בתיאטרון כבר על מה לדבר? למה שלא תעשו קצת מולייר"?

חייכתי בהקלה. "את לא רוצה שאני אקבל תפקידים ראשיים"?

"כן", אמרה, "לב שלך גדול מידי בשביל להיות קמצן או מיזנטרופ"
והשיבה לי חיוך, אבל הדרך שבה הגתה את המילה מיזנטרופ הדהדה בי
לעוד מספר רגעים. ה"פ" הדגושה עם ההיגוי החתוך בצורה כל-כך
סופנית. למה ההגייה הגרמנית גורמת לי לחשוב על אלימות...?

"גברת פיונה", הצלחתי להמשיך, "אני לא באמת יודע כלום על העבר
שלך, אני כאן בגלל שלפי איך שאת מדברת ו-", הבנתי ששוב
הסתבכתי.

"אתה מתכוון איך שאני מדברת עם מבטא זה? כן. מבטא שלי זה
מגרמניה, ואתה רוצה לשאול אותי אם הייתי שם, כשזה קרה". היא
שחררה את כתפיה הקטנות להישמט בפליטת אוויר ארוכה ודקה.
שתקתי. מהשתיקות האלה שבמחזות הן בעצם דיאלוג סמוי בין
הדמויות. ניסיתי לשמוע מה אומרת לי בעיניה דמותה של הגברת
פיונה אך נותרתי מול חומה לבנה וחלקה.

"גברת פיונה", אמרתי לבסוף, "לא חייבים..." "מה אתה רוצה
לדעת"? היא חתכה אותי בגסות רכה.
הבחנתי שסנטרה שוב ניזקר לפנים, גברת פיונה החליטה להתמודד.

"זה קשה לי להבין איך שורדים במצב כזה. כשהכל משתנה ברגע...
זאת אומרת - זה נכון? באמת הכל משתנה ברגע"?

גבה מצויירת אחת של הגברת פיונה התרוממה בזווית חדה מעלה. היא
לא היתה נותנת לי לראות את המחשבה הזאת אם לא היתה רוצה ואני
קיבלתי אישור קטן שהתחלתי מהמקום הנכון.

"זה לא קורה ברגע אחד", היא אמרה בטון מרוכן מרגש, "זה פשוט
שיש רגע אחד שזה הופך להיות אמיתית".

"אמיתי", תיקנתי לה בלי לשים לב ומיד הצטערתי. היא הבחינה בכך.


חשבתי על מה שאמרה.

"בהתחלה, אתה לא יודע שיש התחלה" היא הוסיפה בקול שנשמע כאילו
הוא מגיע ממקום שנמצא הרחק הרחק מכאן בזמן. "בהתחלה אתה חושב
שהנה, סוף סוף הכל הולך להיות שוב בסדר. ככה זה, פעם טוב, פעם
פחות טוב - עכשיו עוד פעם מתחיל להיות טוב".

ידיה אחזו בפתאומיות במושבי הכורסא האישית שלה וראשה נזקר
לפנים. "פיניל'ה", אמרה, "אתה יושב פה זה כבר כמה זמן ואפילו
כוס מים לא הצעתי לך! אתה רוצה משהו? אולי קפה? משהו מתוק"?

היא לא חיכתה לתשובה שלי כמובן ומיד קמה והחלה להתרוצץ בדירה
הקטנטנה, חוזרת לתפקיד המארחת היקית. מהארון הקטן בחדר הכניסה
היא שלפה את צלוחיות הקריסטל המבריקות ומתוך אותו ארון בדיוק
שלפה שקית נייר קטנה ובה קליפות תפוז מצופות בשוקולד, כמה
סוגים של פיצוחים וכמובן מפיות נייר מקופלות למשולשים מדוייקים
במאחז שולחני תואם.

עכשיו כשסיימה לערוך עבורי את כל הטקס, היתה ישובה מולי שוב,
הפעם כשכוס התה שלה נתונה בידה האחת, וצלוחית חרסינה דקיקה
בידה האחרת. מבטה נדמה עמוק יותר, או שאולי היתה זו מתיקות
השוקולד עם מרירות התפוז שגרמו לי להרגיש כך.

"פיניל'ה" אמרה הגברת פיונה, מניחה את התה שלה מלגימה קצרה
ומחושבת, "מה שנורא במלחמה... זה לא מה שמראים בטלוויזיה.
ילדים בורחים ברחוב, חיילים הולכים ככה - בשורות ישרות". היא
עצרה רגע לבדוק איזה רושם עושים עלי דבריה והמשיכה ישירות אל
החידות בפני: "מה שנורא במלחמה זה לא לשים לב שזה קורה"...

"אבל גברת פיונה", התחלתי, "איך אפשר לא להבין שזה קורה, כשאת
בורחת על חייך? זאת אומרת, לפי כל מה שלמדנו בהיסטוריה"...
המבט בעיניה של גברת פיונה הקפיא את מילותי בפי.
הגברת פיונה היא מבצר חתום, אבל לרגע אחד, אפילו אני יכולתי
לראות את הדגל שהונף על החומה. היה זה דגל של אשמה.

שוב היתה שתיקה, והגברת פיונה שבה להיתצבר מאחורי מסכה
ניטרלית. איך היא עושה את זה?
"תשאל את זה פיניל'ה", היא אישרה במתכתיות עדינה, "תשאל את
השאלה שאתה כל-כך מפחד לשאול אותי".

מגרוני היבש הצלחתי לחלץ שאלה שאת התשובה אליה כבר ידעתי, "למה
לא היית צריכה לברוח, גברת פיונה"?

פיה התעוות במה שנראה כמו חיוך הפוך. מעולם לא נראתה לי כל-כך
זקנה כמו באותו הרגע. כאילו השנים התיישבו עליה באחת. כמו הרגע
הבודד הזה שאתה מבין שכבר הרבה זמן מתרחשת מלחמה ופתאום היא
נהיית אמיתית.

"את לא היית יהודיה, גברת פיונה", אמרתי בקול כנגד רצוני, "את"
-

"כן פיניל'ה" היא אמרה בקול יציב, "לא הייתי יהודיה. הייתי
גרמניה. אני עדיין גרמניה, לפי זה ניירות שלהם בממשלה, זה מה
אומרת שלא מגיע לי פיצויים ממדינה.נו! שאני לא צריכה זה
פיצויים שלהם - לא שלהם ולא שלהם. זה יכולים לדחוף פיצויים
שלהם בפח! בפח! שגם לא יהיה לי אוכל בפה שלי אני לא נוגעת
בפיצויים שלהם. טפו".

מעולם לא ראיתי את גברת פיונה כל-כך נסערת. כלומר, ראיתי אותה
רבה עם סילביו של היונים ונלחמת בשביל החתולים בבניין - אבל אף
פעם לא ראיתי אותה ככה.

היא הבחינה ברושם שעשתה עלי ואספה את עצמה בחזרה באמצעות לגימה
נוספת מתה שלה.
"אני ברחתי רק כשכבר היה מאוחר מידי, פיניל'ה". קולה עלה ספוג
אדים מעל המשקה הרותח.

"ובאת לכאן", אמרתי בשקט.

"באתי לכאן", היא חזרה אחרי בהסכמה.

"אז בכלל לא נלחמת במלחמה"?

היא הנידה בראשה.

"באתי אחרי", היא עדיין דיברה לתוך המשקה. "באתי כי לא יכולתי
לסבול זה שם יותר. הכל היה הרוס".

"וכאן לא היה כלום..." המילים חמקו משפתי בלי שהרגשתי.

"כאן היה כלום"! קולה התעורר, "אבל זה כלום מה אפשר לבנות ממנו
משהו חדש! שם זה כלום חדש. אף פעם".

ראשי נפל תחת משקלו אל בין שתי ידיי, "הנה כולנו כאן חושבים
שאת ניצולת שואה ואת בעצם גרמניה ציונית אידאליסטית".

"פהה", היא הרימה ידה בביטול. "זה מלחמה לא עשה כלום. לקחו את
כל המטומטמים משם, הביאו אותם פה. הביאו איתם בדיוק את אותו
הדבר הנה. דיברו ככה, דיברו ככה - זה הולך במטוס לכאן, זה הולך
בטנק לשם. עושים אותו הדבר. אמרתי לך", היא הניחה את הצלוחית
ואת הכוס שלה על השולחן, "מלחמה זה לא משהו שקורה ביום אחד.
יום אחד אתה מבין שתמיד יש מלחמה".
הנחתי גם אני את הכוס המיץ שלי על השולחן והבנתי שהביקור
הסתיים.

"תודה גברת פיונה" אמרתי בשקט.

היא הנהנה באופן כמעט בלתי מורגש והתרוממה ממקומה יחד איתי.

"פיניל'ה", היא אמרה לי כשעמדנו שוב בדלת, "אתה תזמין אותי
לראות זה הצגה שלך, נכון"?

הרכנתי את ראשי. "כן גברת פיונה", אמרתי, "למרות שנראה לי שכל
החיים הם הצגה ו... יום אחד אתה פשוט מבין את זה".

רגע לפני שסגרה את הדלת מאחורי, יכולתי לראות את הגברת פיונה
מחייכת חיוך רחב.




סיפורי הבניין שפורסמו בבמה חדשה עד כה:

דירה להס קיר - הסיפור הראשון שכתבתי, עוד לפני שידעתי שמדובר
בסידרת סיפורים.
בסיפור הזה אנחנו פוגשים בסמי, הדייר בקומת קרקע, ודרכו אנחנו
מכירים את הדמויות הראשיות בבניין.

במלחמה כמו במלחמה - הסיפור הראשון דרך עינייה של ציפי, צעירה
תל-אביבית ומלחמתה ברווקות.

עלמות במצוקה - הכירות ראשונה עם פיני, בחור צעיר שהינו סטודנט
צעיר למשחק ומעדיף את בני מינו, החי עם שותפתו ציפי.

מספר שתים - דנה, השכנה מדירה 2 בכניסה ב', לומדת מה המחיר של
המשחקים החביבים עליה.

לשחק בכאילו - לציפי יש משהו חשוב לדבר עליו עם פיני, שותפה
הגיי.

מוצרט - סמי מקומת הקרקע מכיר את עצמו, ואת פיונה כמו שלא חשב
שיכיר.

החצי שלא - פיני מתמודד עם מחלה מפחידה, דרך עיניה של ציפי.

הערה: שני הסיפורים הבאים הם הסיפורים שסוגרים כרונולוגית את
הסדרה. הסיפור המובא כאן
        למעלה "שיעור במשחק" מתרחש, אם תרצו, לפניהם.

לוויה - סיפור פרדה מאחת מהדמויות בבניין.

עיזבון - נכון להיום זהו הסיפור האחרון (כרונולוגית) בסדרת
הסיפורים הזאת.