ישבתי. ישבתי. ישבתי. ישבתי.
לרגע קט הרגשתי כמו נפתלי. כמוהו שקעתי בנפתולי הזמן מבלי לנוע
ולנוד. מבלי לחשוב, מבלי לראות. אמנם פתוחות היו עיני, אך עצם
הבהייה התאים יותר לסיטואציה. על כן המשכתי ושקעתי. כמו רביצה
היה זה. ישיבה זו.
להתנתק קשה היה, אך זו הייתה חובה. גם לו רציתי ודאי שלא היו
מאפשרים לי - שכן אני מצרך יסוד בסביבתי. קחו אותי, ולקחתם כל
בסיס של אושר על פני אדמתם. חיוורים יהיו לזמן מה. חיוורות היא
תועבה. על כן עלי להשאר. לקחת עצמי בידיי, להפסיק לשקוע (על אף
כמה שזה מרגיע) ולהוריד את המים.