ומה אם אף פעם לא אמצא בפניי מי להשתפך, להישבר ולבכות?
האם לעד אבלע הכל בשלמותו ואשמור בבטן?
האם לעד אשאר לבדי?
ולמה הם אף פעם לא שמים לב? לא יכול להיות שאני שחקנית כל כך
טובה. שקורנת ממני מנה זרחנית כזו של אופטימיות, המסנוורת אותם
כ"כ? או אולי אלה הם עצמם אשר מסנוורים את עצמם באנוכיות
האינסופית שלהם? הם שמספרים לי בלי סוף על הצרות שלהם, ואני
צריכה להתמודד עם הכל, כאילו שאני והעולם הפנימי שלי לא
מספיקים לי, באמת.
ואז, אם לא די בכך, מוטחת בי האשמה האגואיסטית - הם תמיד
משתפים ואני תמיד לא, ואני תמיד הסגורה, ואני המופנמת. כן,
רגשות אשם תמיד גורמות לי לשיפור במצב הרוח, תודה לכם.
אז אולי, אבל רק אולי, בפעם הבאה שתשאלו אותי בפשטות: "תגידי,
הכל בסדר איתך?" , אל תתפלאו אם אפרוץ בדמעות, אפילו אם באותו
הרגע הייתי המאושרת באדם, ואספר לכם על כל אותן הפעמים שישבתי
סגורה בחדר, בוכה, וחושבת על כמה שהכל לא בסדר, על כמה שאני לא
מצליחה להתמודד עם זה ועל כמה שאתם לא כאן כדי להקשיב.
כן, אולי...

"אני לא יכולה לקרוא את זה בלי להרגיש כל כך..." היא נקטעה ע"י
הבכי של עצמה. לא ידעתי מה להגיד. ניגשתי אליה וחיבקתי אותה.
גם אני התחלתי לבכות.
וכך עמדנו שעה ארוכה על השטיח הכחול - ירקרק הסתמי שבחדרה של
נעמי, מחובקות. כשנרגעה קצת, הרפתה, אמרה שהיא מיד חוזרת ויצאה
מן החדר. השתררה דממה.
התחלתי מתהלכת בחדר הריק, מתבוננת בחפצים ובתמונות כלא מאמינה.
זה לא מתעכל וכנראה גם לא יתעכל, כי איך אפשר בכלל לעכל את
זה?
על תחושות הבלבול והעצב העמוק התעלו רק תחושות האשמה. איך לא
שמנו לב? איך אני לא שמתי לב, מכל האנשים? עדי ראייה טענו כי
ראו אותה יוצאת בסביבות השעה 4, כעשרים דקות לאחר תום השיחה
שלנו.
פתאום זה הכה בי:
אני הבן אדם האחרון שדיבר איתה!
נפלתי על ברכיי על השטיח הסתמי, פורצת שוב בבכי, מכסה את פניי
בידיי. שמעתי את דלת החדר נפתחת ונסגרת, אבל לא העזתי להרים את
ראשי. לא העזתי ולא יכולתי.
היא ניגשה אליי, נגעה בכתפי קלות והתכופפה אליי. "בואי נשב" ,
היא אמרה בקול שקט, כורכת את זרועה סביב כתפיי. הנדתי בראשי
להסכמה מבלי להישיר אליה מבט. אחזתי בידה כשהקימה אותי והוליכה
אותי אל קצה החדר. כשהתיישבנו על השטיח הכחול - ירקרק הסתמי,
נשענות על המיטה, בכיי החריש מעט. רק אז העזתי להרים את ראשי.
היא הושיטה לי כוס מים. הנדתי בראשי לשלילה, והסטתי את מבטי אל
עבר השטיח. לאחר דקה ארוכה של שתיקה ומבט חלול פניתי אליה,
והתחלנו מדברות. זו הייתה שיחה לא קלה, ולא פעם אחת מאיתנו
הפסיקה כדי לקחת נשימה עמוקה, ללגום מים או לעצור את הדמעות.
דיברנו על נעמי, ועל הלבביות שלה, ועל החברות שלנו איתה, ועל
התכונות הנפלאות שלה ועל התכונות ההפוכות מנפלאות שלה, ודיברנו
על כאב, ועל אובדן, ועל פחד, ועל כעס, ועל אשמה, בעיקר על אשמה
דיברנו. זו מן תחושה כזו של החמצה, האשמה, של אם היינו עושות
כך וכך, אולי הדברים היו מסתיימים אחרת. אם רק היינו עוזבות
לרגע את מסיבת הסיום, או את העבודה בהיסטוריה או את הבעיות עם
הביטוח לאוטו של אבא שיאפשר לנו לנהוג, אולי אז היינו רואות
שהחיוך הגדול שלה הוא חיוך עייף ומאולץ. אולי אז היינו רואות
שהתשובה "בסדר" היא רק מסווה להרבה דברים בוערים מתחתיה. אולי
היינו רואות אותה מנסה לפצות פה, אבל מטה אוזן במקום, אולי
אפילו היינו גורמות למכתב ההוא להראות אחרת.

השעה נעשתה מאוחרת. החלטנו לשים את פעמינו לכיוון הבית. יצאנו
מהחדר, סגרנו את הדלת מאחורינו וירדנו במדרגות המתפתלות אל
הסלון. איחלנו לכל משפחתה של נעמי לילה מנוחה ויצאנו החוצה.
בחוץ כבר זרח הירח. התפצלנו - היא לביתה ואני לביתי.
התחלתי ללכת בשביל העפר החשוך כאשר הכוכבים המעטים שבשמיים
מאירים לי את הדרך. ובעוד שהולכת אני, שקועה במחשבות עגומות,
מבטיחה לעצמי להפיק לקחים ולעולם לא להסתיר או לדחוק את הרגשות
שלי, צילצל הטלפון. גיששתי בין הדברים שבתיק עד שמצאתי אותו.
"הלו" , עניתי.
"ערב טוב", ענה לי קול מוכר. "מה שלומך?"
"בסדר", השבתי, "מה איתך?"