1:01                                  12 לאוקטובר 2005      
ערב יום כיפור
עאליה תמיד נוכחת,
כשאנחנו מטיילים באוויר הגבוה של המחשבות מרוות הצימאון
ונוסקים אל התמזגות אינטלקטואלית רפי אומר שתמיד אני שואף
פנימה, מאפיל לגבהים ומתמלא בביקורת עצמית שתחזירני עמוק
ולמטה. השמש של הבית אבדה. אחי ואני נאבקים על איזו משמעות,
כמו לפיד למשוך הלאה ואני בורח מן הכול. אמא ואחי מדברים
בסלון, ודאי ישנים עכשיו. סרט נהדר של סטנלי קובריק פותח אצלי
איזו דלת של רגישות, סמל השלום על דש חולצתו של 'פרייוט ג'וקר'
מחזיר אותי ללנון, לאמונה התמימה של שנות השבעים באהבה ובשלום.
באמונה התמימה שלי של קיץ-סתיו 03' בשלום ובאהבה עם עאליה
שתחזיק לנצח.
אריאל אוהבת אותי בעוצמה אני אוהב אותה בלהט עז אך מנסה בכול
הכוח להשתחרר, להינתק מכול תלות, להתרוקן מכל רסן ולברוח מכול
אהבה. האהבה היא הרסנית בעוצמת הכאב שהיא גורמת בהינטלה. אינני
איוב, אינני מקבל ויודע להחזיר את מתנות האל.

01:08
אני חולם את שי מסב עמי על שולחן בביתו, אביו חי בסלון רואה
טלוויזיה על כורסת נוחות, שי שרחוק בארצות הברית, שי שאבוד
בשבילי ולפתע מגיח. אני רוצה להרגיש שוב כמו שהרגשתי אז.

01:10
זיכרון אבוד שמבליח באמצע שיחת טלפון:
אני והאבודה לנצח סוקרים דירה תת קרקעית בפאתי ראשון. בעלת
הבית מסבירה לנו בקצרה על שימושיות הדירה ואנחנו נותרים
ספקנים. על שפת השביל סמוך לפז'ו הקטנה אנחנו מתחבקים ומרגישים
כיצד יהיה לגור ביחד, לשוב יום יום אל הזרועות של אהובינו בלי
הצורך להינתק בכל יום למרבית הזמן. הדרך החשוכה עם בניין הענק
של אחוזת הזהב של זקני ראשון חקוקה בי חזק.

01:13
כבר אין לי למי להתקשר,
את מי לפגוש באמצע הדרך על הכבישים המלאים נערים ונערות
ההולכים במרכז הנתיבים והשקט הלא יאומן שבמרכז העיר המשותקת.
אין לי נפש בעולם מלבד אותה אריאל הישנה בביתנו שבכפר הנוטרים,
אריאל היקרה, אריאל היפה.
בדמיוני הפרוע אני הולך אל מיטת אמי ומעניק לה נשיקה בעודה
ישנה, כמה חזקה היא בכול הימים הקשים הללו בלי שמשו של אבי,
אוהב אני אותה ואיני יודע כיצד להגיד לה, נפשי טרודה ועייפה.