רוב הזמן זה גשם,
מציץ בעיניים חודרות מתחת כובע צמר מוגן עיניים, כמו שלג עבה
המתרכז על פסגת הר ולה יש סומק עיקש מרוח סביב לחיים כחולות
בצבע הקרח. ודאי לא נשרה ביניהם מילה. זה החודש התשיעי שהם
ביחד וכשהם חוצים עם המסחרית את אותם כבישים תמידיים על הדרך
שבין בית לבית, כשהם אומרים 'אני אוהב אותך, מאוד' אחד לשנייה
ומרגישים לראשונה את הטעם הקצת חמוץ קצת מוזר שבטעם הנשיקה,
כשנדמה שהם כבר מכירים אחד את השנייה מצוין ובעצם כבר אינם
יודעים איך מדברים, אז הם נאבדים ואינם יודעים.
וכמו רק גשם בתפאורה של הכול, עצים עירומים מעל אפיקי מים
עומדים, והם יד ביד מביטים וחושבים ומשהו דק, לא מוגדר ביותר,
חסר.