1.
הוא צוחק וקופץ,
משפריץ מים מהבקבוק
במין מבט מאיים,
הוא ממש בטוח שכך הוא ינצח.

הוא שואל שאלות
שלי, ברורות כבר ממזמן.
אומר את דעתו בלי להסס,
בלי לחשוב שום מחשבה על אחר כך.
רק עכשיו ועכשיו אני רוצה.

הוא ברח מחלון האמבטיה
כשהוא לא רצה להתקלח.
הוא התחפש והשתולל
בסוף הוא נרדם על הספה.

וכשכעסתי, והוא היה מסוגל קצת להבין,
שם, בחדר ביקור של הבית משוגעים,
הוא בקש סליחה.
ואני עדין לא מסוגלת לסלוח לאדם בן 20,
לאח שלי,
שלקח מנה לא נכונה של איזשהו סם.
אני עדין לא מסוגלת לסלוח
ואני לא חושבת שאהיה מסוגלת לעולם.


1.
אני מלאה במחשבות שהן לא מחשבות
מין חצאי מחשבות שבורחות מהר.
מין כעס כזה, שאני מעדיפה שימשיך לברוח
למרות שאני יודעת שהוא לא עובר.

ואני מנסה מחוק כל סימולציה שעולה לי בראש,
שמצדיקה אותי ואפילו קצת.
ואני מנסה לשכוח את כל ההבטחות
ואת היחסים-לא יחסים בנינו.

"ילדה שלי" את קוראת לי,
ואני תוהה יותר מידי שנים למה קירבת דם
הופכת אותי לשלך.
לשלך ולא אכפת לך
לשלך שבוכה לבד
לשלך ו
את לא יודעת על מה אני בוכה.

אני מנסה לשכוח הכל, ויש לך חיוך נחמד
אתה יודע?
ואני צוחקת איתך, ולרגע זה מרגיש כמו משפחה של באמת.
ולמה לא אמרת לי כלום שעזבת?
ולמה לא השארת לי פתק?
"ביי" זה רק 3 אותיות.

ואתם יודעים שהייתי הילדה היחידה,
אז בגילי, שנשארה לבד בבית?
אתם יודעים ששנאתי את זה?
"שהייתי קטנה אמרתי להורים שלי "תהנו" וזהו, אני לא עשיתי
בעיות" אמרת לי אז.
"תהני" אני אומרת לכם עכשיו, כי זה לא משנה אם את פה או לא.
זה לא אמור לפחות, כי אתם כמעט תמיד שלא.

אני לא נועלת את דלת השרותים כשאני נכנסת,
התרגלתי כי תמיד שכבר אין פה אף אחד.
וכשאני יוצאת , אני תמיד מסובבת את המפתח.
אולי זה כל מה שרציתי להגיד.

7.5.06 בתחילתו, שאני לא תמיד מחשיבה לחלק מהיום שלו.