בין דברים קמים ובין דברים נופלים בחיפזון,
אתה עשרים ושבע שתיקות בחודש מרץ.
בין מה שפי לא יאמר
ובין מה שאוזניי לא ישמעו,
על מאה תכונות שאוסיף לאמור
תהיה עוד אחת שאחסיר,
עוד אחת שלא אזכור.

בין דברים נאמרים ובין דברים נשכחים בחיפזון,
אתה אלף משפטים של מילה אחת.
אתה אלף ויכוחים ופתרון יחיד.
אתה דבר שנאמר ולא נשכח.

בין מראות נראים ובין מראות נשכחים בחיפזון,
אתה נצנוצי השמש בפניני הטל בבוקר.
אתה צבעי הקשת ולובן מפת שולחן.
אתה תמונה שקפאה בסרט קולנוע.
על מאה צבעים שלא אצבע את דמותך,
תחוויר לעומתך, תכהה את מאודך.

בין צלילים נוגנים ובין צלילים נאלמים בחיפזון,
אתה צלצול פעמון ותקתוק שעון,
ושריקה קרה של רוחות הבוקר.
על מאה צלילים שלא אשמיע את קולך,
אתה צליל מיתר לסימפוניה זוהרת,
לקונצרט מושלם של כינור בודד.

בין רגעים דלים ורגעים רבים הנשברים בחיפזון,
אתה לא רגע קשה במשפחה,
אתה גם לא רגע קל.
אתה רגע חזק במשפחה.

אתה הינך כפי שאתה, וכך אזכור.
וכך יקומך יתעגל בי,
ולא אוסיף לאמור.