בין השישים לשבעים ילדה של פרחים זהב בשיער
תרמיל על הגב וחיוך בפנים מחפשת את הסתיו.
אלף שדות, מאה שירים בראשה מנגנים
לה הם שרים, עכשיו.
בין האתמול למחר היום שעבר הלילה הקר.
ובחלון הפתוח באה הרוח, קורא השדה המוכר.
אלף ימים, מאה שנים לה מחכות
לצחוק ולבכות, איתן.
ניתן לשמוע במהלך השיר חלון שנפתח ( של מסנג'ר).
זהו חלון הבא לסמל את התקשורת הפסאודו מודרניסטית של היום
עם העבר הבוטה והמשוחרר של שנות השישים
אליהם כמהה מושא השיר,משמע:"ילדה של פרחים"( מושא,משמע זאת
שעליה נכתב השיר.א.ב) ( משמע, יעני:כלומר.א.ב)
החלון המודרני לידו יושבת הילדה דאז מעיר בה את ריחות העבר
( יעני: "השדה המוכר") אותו שדה אותו כרתו זה מכבר בכדי
לבנות עוד בניין משרדים נוסף לאכלס בו אנשי משרדים(
להלן:המחוייטים) למטרות עבודה ובטלה לסירוגין.בראותה את השדה
שאיננו ועליו מתרוצצים המחוייטים בעליזות, פורצת המושא בבכי
וכך בעצם כמו "מתכתבת" עם מילות השיר- " לצחוק ולבכות
וגו."(שורה מס.8) ונסגר לו מין מעגל קטן מהבחינה של הבכי.
לצחוק היא כבר לא צחקה הרבה זמן.מאז הטחורים..
טוב היא לא נעשית צעירה יותר.
אתם יודעים... |