מעשה באבטיח שגדל בשדה. שמו אבט.
מזמן שהיה אבט אבטיח קטן קטן, היו מסביבו עוד הרבה אבטיחים
שנראו דומים לו. חלקם גדולים יותר, חלקם עגולים יותר, אבל פחות
או יותר אותו הדבר. ירוקים וקשים.
יום אחד בא האיכר וקטף את כל השדה.
אבט וחבריו הועלו למשאית והובלו אל השוק. בילבול גדול אחז בהם.
לא ידעו לאן הולכים, מה זה בכלל השוק? אבל אף אחד לא שאל אותם,
והם הגיעו אל השוק והועמסו בערמות על הדוכנים.
לאחר כמה שעות הוצף השוק באנשים, שעברו מדוכן לדוכן ובחרו
פירות וירקות. האבטיחים ישבו והסתכלו.
פתאום הגיע איש מבוגר אל דוכן האבטיחים. היו לו 2 שקיות מלאות
פירות ביד אחת. הוא ביקש ממוכר האבטיחים שייתן לו אבטיח מתוק
מתוק.
המוכר קם והתקדם לעבר הערימה. האבטיחים כולם היו משותקים מפחד,
אף אחד לא זז. הם לא ידעו מה רוצים מהם. ולמה יש למוכר ביד
סכין? הוא נראה מסוכן. אבטיח מבוגר יותר, שהיה בדוכן עוד
מאתמול, לחש לאבט לא לדבר ולא להתנדב לשום דבר.
המוכר הגיע לערימה, לקח את האבטיח העליון בערימה וערסל אותו
בזרועותיו. האבטיח המבוגר לחש "אמרתי לך" קטן לאבט, והמוכר
הקיש פעמיים ביד פתוחה על האבטיח שלקח והקשיב. האבטיח העליון,
שהיה משותק מאימת המצב והסכין, שתק. המוכר החזיר אותו לערימה,
ולקח את הבא אחריו, הקיש פעמיים ולא הוציא הגה.
לפתע שינה המוכר כיוון ולקח את אבט מהערימה. אבט היה משותק,
אבל כשהקיש עליו המוכר גברה עליו הסקרנות והוא אמר: "מי שם?"
והמוכר, שלא הבין בדיחות ובטח שלא הבין אבטיחים, היה מרוצה.
סוף סוף אבטיח שמבין עניין. שיש לו קול מיוחד והוא לא פוחד
להשמיע אותו, לא כמו האבטיחים הסתמיים הקודמים.
המוכר הניח את אבט על קידמת הדוכן, ולעיני כל האבטיחים הניף את
הסכין מעליו. אבט ראה את חייו עוברים מנגד עיניו, זכר את השדה
ואת השמש. הוא לא ידע שהם יודעים שהוא אדום מבפנים.
והמוכר חתך בתנועה מיומנת את אבט לשניים, משפריץ בדרך מיץ אבט
לצדדים. בהתחלה זה כאב, אבל משפקח אבט את עיניו ראה גם הוא את
מה שידעו המוכר והקונה. אבט אדום ומתוק מבפנים. אבט הביט על
עצמו, חצי אדום מתוק מביט על חצי אדום מתוק בתדהמה. עד אז היה
ירוק קשה בעיני עצמו. אבט הבין שהמוכר עם הסכין ידע. אבט הסתכל
על האבטיח המבוגר וראה שהוא אמנם ירוק, אך כבר אינו קשה כשהיה.
קמטים ארוכים נראו על קליפתו. עתה הבין גם אבט, כי סופו של
האבטיח המבוגר קרוב, כשלו, בלי שאף אחד ידע אם הוא אדום, אם
הוא מתוק!
חצי אבט הלך עם הקונה לביתו ונגמר צ'יק צ'ק על שולחן ארוחת
הצהריים.
חצי אבט השני נשאר על דוכן האבטיחים, כולו מתיקות. זה נמשך
בדיוק 5 דקות, עד שבא קונה אחר ובלי שאלות מיותרות לקח אותו.
בדרך החוצה מהדוכן הביט חצי אבט על דוכן האבטיחים, ראה את
חבריו מהשדה מביטים השמימה, מיתממים עם כל נקישה של המוכר,
כאומרים: " אני לא יודע כלום. תשאל את זה שלידי, הוא בטח
יודע", וקמטים מתפשטים בקליפתם.
ואבט קינא בעצמו.