היינו שלושה.
מטורפת אחת
אלכוהוליסט אחד
וחובב גברים אחד.
(הסדר אקראי בהחלט, אין לי שום רצון לעשות אפלייה...)
הכרנו במהלך הלימודים האקדמאיים .
נשמע מרשים, אבל בסה"כ מדובר בתואר לפסיכולוגיה (כבר מרמז
לבאות...)
פרויד טוען שבחירת האדם במקצוע הלימוד ובמקצוע בכלל היא איננה
מקרית כלל וכלל
אולי שלושתנו מהווים את ההוכחה לכך...
האמת היא שעד השנה השלישית בכלל לא תקשרנו זה עם זו וזו עם
זה.
רצה המקרה ובשנה השלישית כולנו החלטנו לעבור לגור ביחד:
מי מאיתנו שרצה לעזוב את השותפים.
מי מאיתנו שנמאס לה לגור עם ההורים.
מי מאיתנו שנפרד מהחברה...
בהתחלה היינו בקשר סבבה, לא יותר מדיי חברותיים זה לזו ולא
יותר מדיי אדישים זה לזו
לאט לאט הקשרים התהדקו, נהיינו חברי ילדות בגיל האוניברסיטה,
זו הייתה תקופה מקסימה אם כי מעט מחניקה.
באיזשהו שלב הפכנו לעיסה דביקה
כולנו הרגשנו בה חם ונעים
קצת יותר מדיי שקועים
היינו מבלים, יוצאים, צוחקים, קצת רבים קצת מתעצבנים אבל הכי
הרבה - היינו החברים הכי טובים.
ואין סוף למילים ולהגדרות לתאר את החברות הזאת, היא הכילה את
כל מרכיבי החברות במינונים הכי גבוהים - המון כנות, המון
סובלנות, המון התחשבות.
שלושתנו הרגשנו שאנחנו נדבקים יותר ויותר והופכים אט אט לדמות
אחת.
תמיד עברו בראשינו המחשבות , לפיהן החמצן לא מגיע לכל הרקמות
וסופה של הרקמה הדביקה הוא להתמוסס, זה תמיד הדהד אבל גם אז
החברות הייתה חזקה מהכל.

ואז סיימנו את הלימודים.

אחד מאיתנו המשיך לטפס במעלה סולם הדרגות בחברה בה הוא עבד טרם
תחילת הלימודים.

אחת מאיתנו חיפשה את עצמה כמה חודשים בעבודות מגוונות, שאת
כולן מיצתה לאחר מספר שבועות באותו מקום.

אחד מאיתנו החליט לעזוב את המדינה, הוא הרגיש היא קטנה עליו,
(אחריי הכל התואר בפסיכולוגיה כנראה גרם לו להיות מגלומן...)
הוא עזב.
זה היה מוזר.
בכל נקודה בחיים ניסיתי לחיות  לפי המשפט לפיו מעריכים משהו או
מישהו רק כשמאבדים אותו.
כשערן עזב את הדירה, המשפט הזה היה מוחשי מתמיד.
כאב לי.
הרי הוא חלק מהדירה, חלק מהחיים שלי, חלק מהספה בסלון, חלק
מהרגליים של כיסאות הבר.
איך זה שהוא לא פה? ובכלל למה זה עד כדי כך מטריד אותי?
עכשיו הוא הפך להיות דמות ירקרקה - אדומה במסנג'ר
כן, כן
מאדם שמסתובב לי בין הרגליים והצל שלו בכל חלקי הבית
הוא הופך להיות כמה פיקסלים במסך מחשב, ועוד על מסך דק.....
היינו בקשר די הדוק וזה היה ממש כייף,
דיברנו אז על הכל.
פעם אחת שאלתי אותו "עם כמה בנות היית עד עכשיו  מאז שנחתת
ביבשת ההיא הרחוקה כל כך?"
"כשאני אחזור אני מבטיח לענות לך על השאלה. זה לא הזמן ולא
המקום "
סבבה,
אמרתי ועברתי הלאה.
לא ייחסתי לזה יותר מדיי חשיבות.
עד שיום אחד הוא עלה מולי במסנג'ר עם מצלמה.
זאת. זאת הייתה הנקודה שהחלטתי - הוא יגיע לארץ, אני אזיין
אותו ויהי מה.
הוא היה כל כך יפה, כל כך רחוק ובלתי מושג, ועם זאת - כל כך
הוא, כל כך החברה הטובה שלי, שזה נראה לי די חולני לחשוב עליו
ברמה של סרט פורנוגרפי סוג ז'...

מאז אותו יום ראיתי את עצמי מחכה בכליון עיניים , מצאתי את
עצמי דוחה יציאות לבילויים למקרה שהוא יעלה מולי במסנג'ר ואני
אפספס.
מחכה לקבל ממנו מיילים.
ויותר מהכל  - מחכה שהוא ינחת בשדה התעופה , שאני אאסוף אותו ,
לאוטו שלי, לבית שלי , למיטה שלי , לנרתיק שלי - לאסוף פנימה
את כל כולו.

הוא חזר.
הוא היה הגבר הכי יפה שיצא מהטרמינל .
לרגע לא האמנתי שהוא - החתיך הזה שנראה כל כך בלתי מושג - הוא
בא אליי!!
הוא היה שזוף, מסופר יפה, לבוש בחולצה שתאמה את עיניו הכחולות.

אולי אני לא אובייקטיבית אולי זה לא השיזוף , לא החולצה שכל כך
הלמה אותו, אולי הוא היה כל כך יפה כי כל כך התגעגעתי אליו...
חשבתי על זה כמה פעמים, אבל אז הגעתי למסקנה שפשוט עד עכשיו
אני הייתי עיוורת, (ולחרמנית שכמותי בהחלט לא מתאים להיות
עיוורת לחתיכים....)

ואז התחיל הצרות. אלו שמגיעות בצרורות....

באותו שלב אני והחבר הנוסף כבר לא גרנו ביחד.

היינו בקשר טוב בתקופה שערן היה בחו"ל, אני הייתי בקשר יותר
הדוק עם ערן.

אספתי את ערן משדה התעופה אליי הביתה, שם ישבנו שלושתינו יחדיו
כמו פעם
זה היה כל כך כייף לספר ולשמוע חוויות,
הוא סיפר חוויות מהטיול בחו"ל
אנחנו סיפרנו חוויות של אלו שנשארו בארץ.
וזה היה כל כך יפה, תמים ומהנה.
היה לנו כייף לשבת כמו פעם, כמו בשנה האחרונה של הלימודים,
למרות האחווה והחברות ההדוקה רציתי את ערן קצת יותר, רציתי
שנשאר לבד ביחד והרגשתי את זה גם ממנו.
כנראה שזה היה ממש בולט, לאחר שעתיים בערך נשארנו לבד.


"רוצה לראות את  שאר התמונות  בסי די שעוד לא ראינו?"
"כן בטח, בוא נעלה את זה לדי וי די שבחדר שלי, נשכב במיטה, זה
הכי נוח"

ושכבנו.
ולא רק לראות את התמונות.
וזו הייתה תחילתו של הסוף וסופו של הטוב.

בהתחלה זה היה מוזר - הרי הכרנו הכי טוב בעולם, ומצד שני,
לראות - להיות איתו בסיטואציה הזו זה מצב כל כך לא מוכר עד
שהוא הפך עבורי לזר.

באותו לילה, בפעם השלישית או הרביעית  (מי סופר..), האינטימיות
והקרבה אמרו את כל המילים והתחושות שעברו במיילים בחודשים
אחרונים.

הרגשתי בעננים.

בשביל ההפי אנד אני יכולה לספר ולומר שהיינו חברים ועכשיו
אנחנו נשואים.
אבל זה לא הפי אנד - אני מספרת על החיים.
חברנו השלישי קינא נורא, הוא הפך קטנוני ומריר יותר ויותר,
ואז הבנו טוב טוב מה שקרה:
הוא התאהב בערן.

למה, למה אף פעם אין לי אהבה מושלמת ? ועד שכבר יש לי, למה יש
מי שיהרוס אותה באכזריות כזו ובקור כזה?

הרי היינו החברים הכי טובים...

עברנו המון מלחמות וקרבות ובסופו של דבר:
אחד מאיתנו מצא בן זוג.
אחד מאיתנו החל להתלבט בזהותו המינית .
אחת מאיתנו נשארה שבורה מכל הסיפור.