את רוצה ליפול לתוך בארות של שקרים רכים ולהתעטף בעובש של עבר
שמסרב לעזוב. את פורמת את החוטים שבהם תפרת את פצעייך שנדמו,
וישובו לצעוק כשרק תפני אליהם. הם מבטיחים ואת מאמינה, כי נוח
לך.
סרטי קישוט אדומים ינוחו כוורדים קוצניים על רגלייך וישכנעו
אותך שזה בדיוק מה שרצית ליום ההולדת. את מכבה את הנרות בשקט
והולכת לישון עם משאלות חדשות.
את רוצה ליפול ולשקוע לתוך אינסוף תהומות חדשים שנפערים בעודך
הולכת עם חרב של פחד וחוטי תייל שממלאים כל חור בגופך.
(זיהומים כבר הפסיקו להפריע לך, ואפשר לשים עוד).
את מחזיקה מאות עכבישים בצנצנת ברזל אטומה כמעט ומכריחה אותם
לטוות עבורך חיים חדשים שממילא לעולם לא יהיו לך, הם עבדייך
כמו שאת עבד של ניצוצות חדים. נכנעת לחולשות מטורפות של אנשי
הגיון ומדברת על עצמך כעל מישהו שמעולם לא פגשת. (ובעצם
אולי).

את מנסה לייפות את מה שכבר קיים במילים עדינות ותיאורים
פוסט-נורמליים כי את לא מצליחה לתקן.
(או אפילו להודות שאת פרו).