ענבל צור / זכרון מאובק |
אלפי לילות חסרי שינה
נכבו כוכבי עיניך
התרגשות בקולך שומעת
ועורבים חגים מעל
שריטות וציפורניים נעוצות
הכאב בלתי נסבל
בלתי נגמר
ואיך זה שהלילה עזבת
ולא תחזור
אור פניך משתקף במים
ידיך חמימות מלטפות דרך החול
ואיך זה שנעלמת
בלי לומר שלום?
דמעה נושרת על אבן
ואין צורך להבין זאת
עצב מכסה הכל בדממה
צחוק שחוק מתוך זיכרון מאובק
נזכרת בשתיקותך האהובות
מילות אהבה מלוות דם ויזע
עזבת. ולא תחזור.
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|