לפני זמן מה נתקלתי באלבום תמונות ישן, ובו תמונות מתקופת
התבגרותה של אמי. פתחתיו בזהירות וסקרתי את התמונות המודבקות
והמצהיבות. נעצרתי למול תמונה של אמי כבת 20 וברקע בית הוריה.
נזכרתי בפעם האחרונה בה נסענו לבקר בבית הישן. היה זה לפני
שנים ספורות באזכרה לזכר סבי וסבתי ז"ל. מכיוון שלאחרונה עברנו
לבית חדש, הקדמנו במקצת, ונסענו לבקר את המקום ולהתעניין בגורל
השכנים. מדי פעם במהלך הנסיעה אמי הייתה מציינת בפנינו אתר זה
או אחר וכמה הוא השתנה או לא השתנה מאז תקופת ילדותה. נעצרנו
מול השער, אך מכיוון שבניגוד לפעמים קודמות, הבית לא היה
בבעלותנו, לא תאמנו מראש עם הדיירים להיכנס. לשוא צלצלנו
בפעמון ונאלצנו להסתפק במראה החיצוני של הבית הנמוך שקירותיו
הצהיבו. עוד אני מביט בשיחים שיבשו, ואמי הסתובבה לאחור ועל
פניה חיוך. גירסא מבוגרת של זה שנשאה בבטחה באותה תמונה דהויה
ומצהיבה של שיחים ירוקים וקירות לבנים. אני זוכר שתהיתי אם
המבט המתגעגע ילווה גם אותי בחוזרי אל בית ילדותי. ואני תוהה
אם העצב שבהשלמה עם המוות יתפרש כך גם על פני בחוזרי אל בית
הורי.