למישהו שלא יקרא את זה, למישהו שהיה לי חשוב, למישהו שהייתי
רוצה שיבין שכל המילים בעולם לא יעבירו לו מה באמת עבר
עליי...

אני מצטערת.
להמשיך הלאה אני כבר לא יכולה.
אז רציתי להגיד שאני מצטערת,
ולהוסיף שנמאס לי שאני מצטערת על כל כך הרבה דברים ומתחרטת על
מהלך חיים שלמים.
אני מצטערת.
בעיקר על זה שאני מצטערת כל הזמן... תסלח לי.
אתה כבר לא יודע כלום, אני בספק אם אי פעם ידעת.
רצית להאמין שכן, זה מה שבטוח.
אהבה זה דבר אנוכי ואולי במיוחד כשמגדירים סקס כאהבה... זה לא
הלך לך איתי. אבל האמנת. רצית לחזור, לשמור על קשר, לשמוע מה
עוד עוללתי לעצמי.
אני אספר לך...
אני מנסה להיגמל מלפגוע בעצמי... זה לא ממש הולך אחרי שכבר
הרסתי את כל מה שהיה...
אני מנסה להמשיך הלאה אבל כל החרא צף למעלה והורס אותי כל פעם
מחדש. ואתמול בלילה פגשתי מישהו. אבל נחש מה עלה? וזה לא כי
אני אוהבת אותך, או חושבת עליך... זה מה שעבר עליי אחרי, בזמן,
בשביל... אבל אתה העדפת להתעלם - אתה ידעת שאני נעלמת, נשברת,
נהרסת... ידעת שלא אתה ולא אף אחד אחר לא יצליח להציל אותי לא
מזה, לא מעצמי, לא מהעולם. והידיעה שקרה מה שקרה, שעשיתי מה
שעשיתי... שאני מצטערת....
אתה יודע? (אתה בטוח לא...) אני עוד בוכה. שהייתי טיפשה והלכתי
אחריך, שזה שהיה אחריך לא השכיח ממני את ה... אין לי כבר איך
להגדיר... תראה אותי - לי, אין לי מילים. אבל בעצם אף פעם לא
היו לי מילים... לא אליך בכל אופן.
ועשית רעש, וצילצולים, ורדפת אחריי, ובאת עד אליי הבייתה
(בידיעה שזה יהרוס לי את החיים מהיסוד ועד הסוף), והשארת
מתנות, ופתקים ומכתבי אהבה ומיילים ארוכים... והיצטערתי.
ונשבר לי להיות כל כך חלשה ולהצטער.
תראה אותך, התגברת, המשכת הלאה, לא חשבת לשניה מה זה עשה לי.
אתה חי חיים שלמים ומשתקם. ואני רק נשברת...
ואני מצטערת, במיוחד כי השתניתי. במיוחד כי לא נשאר זכר ממני.
אני מצטערת כי אני אפילו לא יכולה להאשים אותך כי לא עשית לי
כלום (אם לפחות היית מקלל אותי! או מכה אותי! או... ) אבל אני
אשמה... הייתי צריכה לראות למה אני נכנסת ולהקשיב לאנשים ולא
להתנהג כמו ילדה קטנה... אני מצטערת שגיליתי את העולם דרכך,
מצטערת שזה היית אתה, מצטערת שזאת אני, מצטערת שנתקעתי -

רצית לדעת מה היה לי מאז?
היה לי חבר אחריך... כמה חודשים, אבל זה לא החזיק וידעתי
מהתחלה שזה לא יחזיק... ואהבתי אותו, וזה אפילו היה אפשרי
ברמות מסוימות... אבל תמיד החרא צף. ואף פעם לא האמנתי.
אתה יודע שמאז... אף פעם לא האמנתי למשפט "אני אוהב אותך" אני
לא מאמינה לבולשיט הזה... כנראה בגלל שכתבת לי אותו במכתב
האחרון לפני שניסית למות. אחרי זה הצטערת וביקשת סליחה. אמרת
"תכתבי אותי, תכתבי את הסיפור שלנו, תכתבי את זה..." כל כך
רצית שאני אכתוב את זה... הרבה אקשן, הא? אני בטוחה שהוליווד
יהנו מהגירסא החדשה של רומאו ויוליה משולב עם לוליטה ועוד
כמה... אבל יודע מה? בכל יצירה כזאת שאני כותבת... עליך, על
הסיפור הזה... על ההפרש והסודות והבריחות... על הבגידה באמון
(של שנינו)... אני מתמוטטת לשבוע. שבוע, אתה מבין?
אתה לא מבין.
אף פעם לא הבנת כמו שצריך. הבנת מה שרצית להגיד, היית "חכם" כי
רצית להישמע כזה אבל בתכלס היית אפס נפוח מדיי ש"אהב אותי"
ו"הבין אותי" ואף פעם לא ראה... ואני מצטערת כי אני יודעת שאתה
לא מפסיק לחשוב על התקופה ההיא... אני מצטערת שנשארה לך עוד
צלקת גדולה שם... אבל תראה, כנראה זה באמת לא נורא כל כך, הא?

המשכת הלאה.
אתה עדיין. אבל אף פעם לא שלי. ומעולם לא היית.
ואני מצטערת על זה שעדיין...
אני מצטערת על זה שאני לא מצליחה... אני לא מצליחה.
לא מצליחה...

הבדידות שהייתה לי כשהייתי איתך תישאר איתי תמיד.
אבל לאהוב או יותר נכון להיות נאהבת אני לא מסוגלת יותר...

הנה, כתבתי את זה, את מה שהיה בינינו אני לא אכתוב, יש דברים
שצריכים להישמר סגורים.
מקווה שתבין, ותסלח לי.
אבל אני כבר לא מסוגלת...

(מישהו אמר לי פעם שדברים עדיף לפתוח, לא לשמור בבטן ולגלות
סודות כי יש גבול למקום שיש בפנים להסתיר. אצלי זה לא עובד,
התרגלתי. מישהו אמר לי פעם לא לזרוק (הרבה אנשים בעצם...) אבל
אני לא יכולה לשמור דברים שאני לא אוהבת. הם עושים לי רע. בגלל
זה המון יצירות שלי סיימו את חייהן בפח... את זאת החלטתי לא
לזרוק, היא עושה לי רע, אבל כאן שברתי את עצמי - שפכתי, פתחתי,
גיליתי. I've paid my debt to society)