האחת,
הכירה אותו, התאהבה בו. הוא לא בה. נשבר לה הלב.
ניסתה לשכוח אותו, וכשהצליחה, הוא התאהב בה. הם היו יחד.
היא עזבה אותו מסיבה מיותרת ואחרי שבוע הבינה את טעותה
העצומה.
לא הפסיקה לחשוב לרגע על הטעות הנוראית שעשתה, אם רק יכלה
להחזיר את הזמן.
מאז הם נפגשו כמה פעמים, רק התנשקו.
יום אחד היא סיפרה לו כל מה שהיה לה בלב, כשהבינה איזו טעות
עשתה, וכמובן הסבירה לו את גודל אהבתה אליו.
מבחינתו הם בחיים לא יחזרו, הוא אמר לה, למרות הרגשות האין
סופיים שיש לו אליה.
מאז השיחה הוא חשב שעברו לה הרגשות, אך עד היום הזה, שנים מספר
לאחר מכן, היא אוהבת אותו ובנוסף לכל, הוא אותה.
שניהם חיים בידיעה שהשני שכח, שניהם מרגישים את זה, אבל הם לא
יגידו לעולם.
אי אפשר לשכוח, אף אחד מהם לא באמת רוצה שתעבור לו הידיעה שהכל
עוד קיים בתוכם.
שברון לב ניצחי.

האחרת,
לא התאהבה בחיים.
היא לא עשתה שום טעות שגרמה לה להצטער.
היא לא תחשוב "אילו רק..."
היא לא התנשקה, לא היה לה חבר ואין לה רגשות אהבה לאף בחור.
מעולם לא אמרו לה "אני אוהב אותך", אבל גם מעולם לא שברו לה את
הלב.
מעולם לא היתה לה תקופת דיכאון ובכי עד השעות הקטנות של
הלילה.
מעולם לא היה לה שברון לב ניצחי.

השאלה שבוערת היא מה עדיף למעשה?
לחוות או לא לחוות?
לחוות, להפסיד המון ו"לזכות" בסוף אכזרי שמשאיר צלקת שלא
מרפה?
או לא לחוות, לא להפסיד כלום, לא לחוש את כאב הלב הכל כך
עצום?
אך באותה נשימה לא לדעת מה הפסדת.